הרי זה המירדף האינסופי של כל זכר עליי אדמות...
להיות זה שמכחיד את הבתוליות, להיות הגואל, המנוסה,  המושיע,
החכם,  המורה,  המשקיט,  המכאיב,  המרגיע,  האלוהים - של כל מי
שמחליטה לעבור שלב ולנופף לשלום לעבר התמים.
כי אין הנאה גדולה יותר מלערוך למישהו היכרות ראשונה עם עולם
שהוא לא מכיר!
מסתבר שגם אחריי שאת כבר מאבדת מהבתולין שלך... תופתעי לגלות
עוד מספר רב של חוויות בתוליות שתהססי לבתק במשך כל חייך...
ולא רק בגוף אלא בעיקר בנפש.
כאב. סבל והרבה הנאה. מי היה מאמין שזה שילוב שישמע הגיוני
באחד הימים?
הרי כאב וסבל לא מסתדרים במיוחד עם הנאה... למרות שהאידיליה
שכך באמת יהיו הדברים... זה שיהפוך את העולם למושלם יותר... כל
החוויות השליליות יהפכו לחיוביות... אך זאת מחשבה אופטימית
חסרת תקנה.
ברגע שההרהורים נכנסים למודע - כאן מתחילה לנבוט לה החוויה.
המאבקים עם עצמך.
האשמה.
הסקרנות.
החיפוש אחר הגבולות.
הזדמנויות שהוחמצו.
צריך להתמסר!   כקורבן על המזבח,  בלי חרטות,  לקפוץ למים -רק
ככה נתמודד עם הלבטים.
כבר לא פוחדת.
נכנסת למשחק.
"על הברכיים!" - מעולם לא התייחסו אליי כך... לא יודעת אם זה
טוב או רע,  אלא רק רוצה ללכת הלאה,  שישפילו עוד,  נכנסת
לדמות,  לדמות חדשה,  לדמות של כנועה שלא הכירה כלל.
ואם לא אוכל לסבול את הכאב... הרהור טיפשי - הרי אין כאב, יש
רק משהו שהופך לעונג, למיסתורין.