אני שומעת את נביחותיה שלא נפסקות. היא כנראה מרגישה מאויימת
שוב מאיזו צללית משונה בחושך. הכלבה הכי יפה בגן ואין לה שום
בעיה לדרוש תמורה בעד יופיה. היא יודעת בדיוק מה אסור לה לעשות
ולא מתעקשת על מה שמותר לה. היא חוקרת כל יצור והכי אוהבת
לרדוף אחרי ציפורי בר ליד הנחל.
אני הולכת איתה קילומטרים ומרגישה תמיד כל כך איטית שהרי היא
מקדימה אותי שנות אור. כאשר היא מרגישה שאני לא בסביבה היא
מאטה ומרחרחת את הדרך חזרה אליי. וכאשר היא בחושיה קולטת אותי,
אין כלבה יותר מאושרת ממנה, והיא מזנקת לקראתי כמו לאסי כאשר
שבה לזרועות הילד.
לפעמים אני חושבת שיש בה נשמה שבעבר הייתה קרובה אליי. היא
הגיעה מרחוק לשמור עליי. איך יכול להיות שהיא כל כך אוהבת אותי
ולא מוכנה להרפות ממני גם כאשר אני דוחפת אותה ממני או מתנהגת
אליה ברשעות משוועת.
קראנו לה קים והיא פשוט השם והאגדה.
בכל עונת מעבר היא מחליפה פרווה ויחד איתה כל הבית נצבע גוון
חום. אילו יכולתי להסביר לה כמה לוגיסטיקה נדרשת על מנת לתחזק
את קיומה היא הייתה מתייאשת כבר במשפט הראשון.
היא מתבוננת בו תמיד בהערצה. אני יודעת שלא משנה כמה אוהב אותה
ואתייחס אליה היא תמיד תאהב אותו יותר. הרי הוא מצא אותה. הוא
הושיע אותה מגורלה ולכן כל הזכויות שמורות לו ולו בלבד.
הדרך להסביר את הקשר בינהם היא די פשוטה, פשוט צריך להכיר את
אדיפוס ואז להפוך את המינים.
כשהיא מריחה אותו מתקרב לסביבתה, אותה כלבה עדינה ומתוקה הופכת
לאישה חושנית שרוצה בקרבת הגבר שלה. שום דבר לא עוצר אותה, לא
אני ואפילו לא חתיכת נקניק עסיסי.
בכל לילה אנחנו נכנסים שלושתנו למיטה והיא מתקרבת אליו עוד
ועוד, עד שאין לו מקום לנשום. העיקר לחדור אליו ולהיצמד
לגופו.
כמה היא יפה, הכלבה הזאת. כמה היא מושכת כל יצור בין אם הוא על
4 או על 2.
יש לה את היכולת הבלתי מוגבלת להפיל יצורים ברשתה. הבעיה
היחידה היא אם אתה ציפור, כי אז קרוב לוודאי שאתה מת.
חתולי הסביבה לא מרגשים אותה במיוחד, אבל בעת שעמום היא מוצאת
עצמה מזנקת לגובה של עץ השסק ורק על מנת לעצבן את החתול
הג'ינג'י. האמת, מגיע לו, הוא כל לילה מציק לנו ביללות בלתי
פוסקות ליד החלון.
היא הוכתרה רשמית כמלכה ע"י כל התושבים ובעלי החיים אצלנו
מכיוון ואף אחד לא מצליח להשיג אותה ברגע שהיא מחליטה להיעלם.
בלהיעלם הכוונה היא באמת להעלמות טוטאלית. לא רואים אותה או
שומעים ממנה שעות. אח"כ היא חוזרת ובדרך כלל עם פגר של משהו
בפיה. עוד יצור קטן ממנה שלא הצליח להימלט.
"קימי?, רוצה?", שאלה קצרה זו הופכת אותה לילדה קטנה שראתה
ממתק והיא ממתינה בכיליון עיניים לרגע בו אפתח את הארון והיא
תכרסם להנאתה מין תערובת מוזרה בצורת עצם.
נשמע טיפשי לקנא בכלבה, נכון?
אבל היא לא כלבה, היא קימי.
היא הילדה היפה שלנו שהגיעה לחיינו ביום בו רצינו אותה. היא
נכנסה ללב, לוורידים ולעורקים של הנשמה ואין מנוס.
כשהייתה גורה היא הפחידה עוד בגילה הרך את גדולי הכלבים. אף
אחד עד היום לא מתעסק עם הוויסלה היפה שלי. מעמדה לא מבוטל וכל
אדם שנתקל בה רוצה רק לעטוף אותה באהבה ולהעניק לה את כל
כולו.
עכשיו היא שוכבת על הספה הלבנה שבזכותה הפכה לחומה. כולה רועדת
מתוך חלומות משונים. יש לה חלום קבוע של רדיפות אחר מזון
פוטנציאלי והיא נגררת לתוכם עד שמעירים אותה.
אבל אני יודעת שהיא לא כלבה. כלב לעולם לא ייקח אוכל מהפה של
בעליו, כלב לעולם לא יצעק על בעליו או יגער בו בנביחות בלתי
פוסקות על כך שהוא לא מתייחס אליו.
קימי לא מוותרת. אם היא רוצה משהו זה עכשיו. בלי פשרות.
היא מעולם לא הוציאה מילה מפיה אבל היא לא מפסיקה לדבר.
הבעות פניה קבועות אך היא תמיד מחייכת. ואם יש עצב סביבה היא
מחפשת מקום אחר לשהות בו.
זו הכלבה הבת כלבה הזאת.
מיוחדת.