אישה כה רכה, אוהבת ונאהבת זה בדיוק התיאור המושלם למה שהיא
לא. כלומר, הייתי רוצה שכך תהיה אבל גורלה המר מנע ממנה להתנהג
באהבה לסובב אותה. שלא נבין לא נכון היא אישה מדהימה, האדם הכי
טוב שאני מכירה. אין רוע ולו במידה מועטה אבל נפבר ממנה לתת או
לקבל אהבה. אני מניחה שבעולם אחר שבו אין כל כך סבל היא הייתה
יכולה להיות אישה מאושרת ומוצלחת. יש שאומרים כי אין ביכולתה
להבין מהי אהבה. בעלה טוען שלא מצא מעולם דרך לליבה ותמיד
הייתה מרחיקה אותו ממנה. יכול להיות שהיא נגעלה ממש מכל מה
שקשור למין הגברי וזאת בשל הכאב העז מאובדן אביה בגיל כה צעיר.
ילדה המאבדת את אביה בגיל שלוש או חמש לא נשאר לה המון חשק לתת
מעצמה לגבר בטח ובטח אחד שהכאיב לה. היא חיפשה כל חייה את אבא
אך מעולם לא מצאה אותו. אימה הכול כך מדהימה מנעה ממנה את
הצורך הבסיסי באב ומעולם לא השיבה לה אותו גם לא בצורה אחרת.
אימה כל חייה נהגה בה כנטל על כתפיה. ראתה בה אשמה לכל הלא
יוצלח בחייה. כשעלו ארצה בשנות החמישים הייתה אימה רואה בה
כסיבה לעוני ולחיי המעברות אשר נכפו עליה. תחשבו על אישה
אריסטוקרטית, מגונדרת במיוחד שלא יצאה אף למכולת ללא נעלי עקב
התואמות בצבען את כובעה, נוחתת בא"י היפה והטובה ונשלחת למדבר
כמעט בדרום הארץ להפריח את השממה. אמה תמיד עשתה מכל צמח נבול
פרח רענן אך דרכה הייתה קשה ואכזרית. כמו שההישרדות קוראת לכל
אדם , הישרדותה קראה גם לה והיא נאלצה לוותר על הכול ע"מ
להתחתן עם גבר שמעולם לא אהבה רק על מנת לשים גג מעל ראשה. היא
ילדה לו שלושה ילדים שלחלקם התכחשה וכל חייה לא הפסיקה להזכיר
לו עד כמה היא שונאת אותו ושהוא הנחות באדם. מאחר והתכחשה לה
היא מצאה עצמה זקוקה לחסדיה של משפחתה. היא התחננה שיקבלו אותה
לחיקם וזאת ע"מ שלא תתגורר אצל סבתה ותהפוך לפיליפינית ממוצעת.
וכמו כל דבר גם זה גבה מחיר כבד ואותו שילמה ומשלמת עד היום.
חישבו על ילדה קטנה בעולם הפחות מוסרי של לפני שישים שנה מנסה
רק לחיות ולשמור על שפיות סמלית. אנסו אותה פעם וכמדומני מעולם
לא חזרה לעצמה. אני מבינה אותה. אחרי אירוע מסוג זה כל קירבה
לגבר או אינטימיות הם כמעט לא אפשריים. היא חפצה בחופש וברחה
לצבא אבל שם ארב לה הנמר מבין עצי הג'ונגל וסבך השיחים. היא
יכלה להימלט מטלפיו אך לא ניסתה והוא לכד אותה בשיניו ולא הרפה
עד שנישא לה ובכך התחילה מסכת העינויים שלהם. במקום להימלט כל
עוד נפשה בה היא נסחפה לפיתוי שאולי יום אחד עוד תהיה מאושרת.
אבל, שלא כמו באגדות היא התחילה את חייה האמיתיים ברגל שמאל
והם לא חיים עד עצם היום הזה באושר ואושר אלה במרירות מתוקה.
מדוע בעצם מתוקה? מכיוון שאהבתם הבלתי אפשרית הולידה שתי בנות
אך גררה סבל ויגון שלא משתמעים לשתי פנים. אלימות, בגידות,
הימורים וכו' היו חלק בלתי נפרד מחייו. הוא לא היה עבריין וחי
חיי איש משפחה לכאורה. עבודתו אפשרה לו לבצע זממו בכל ובין
נסיעה ארוכה לשנייה היה עושה כעולה על רוחו.
תמיד הפציר על אהבתו אליה, בין סתירה לבגידה היו גם ליטופים אך
היא הבינה שחיי רקבו מזמן והמשיכה לטעות טעות אחר טעות. לאחר
גירושיה ממנו היא נשאה לו שוב. עד היום לא ענה אף אדם על השאלה
מדוע עוללה זאת לעצמה אך היה מה שהיה.
יש שיר של דיויד ברוזה המתאר בפשטות את העניין "היא התחתנה
והיא מאושרת למרות שבעלה היה מן שד ופרא..." אך שלוש שנים היא
לא מקבלת מגבר מתחת דלת מכתבי שירה אליה.
אז מה גורם לאדם להביא במודע את חייו לאבדון ועוד להוסיף פשע
על חטא, לדאוג להרוס את חיי ילדיו.
רגע אחד של אדם דפוק אחר. זו מן שרשרת לא מובנת של דפוקים ע"ג
דפוקים עוד מהמאות הקודמות שגורמים לכך שאנו נהיה אומללים כל
חיינו. זה חייב להיפסק אך איך? אי אפשר להתחמק מזה. נחזור
בתשובה אולי זה יעזור. נברח מהמציאות את תוך סמים או אולי נקים
כת חדשה. לחיות את הרגע אני אומרת ולעשות הכול אבל הכול כדי
שהילדים שלך לא יצאו כמוך אלא הרבה יותר טובים.
אין בכוחי לפרט על כל יום בחיי המסכנה אבל למענה עליי לציין
כמה אירועים. ראשית היא רצתה כל חייה בית נורמאלי. מה זה
נורמאלי תשאלו אותה אבל זה מה שרצתה תמיד. בית שלה. לא של בני
דודה, לא של אימה או סבתה. בית שלה שכל פיסת מקום תייצג פן
באישיותה. איך שנכנסים היום לביתה יש תחושה בלתי רגילה של מקום
העומד מלכת ושלא ביקר שם אדם מעולם. מוזיאון מכנים אותו מכריה
ואכן זהו מקום שאתה מרגיש רע ללכלך. הכול לובש צבע לבן ובוהק
עד כדי כך שאתה מסתנוור מהיופי. טוהר לב נמרח על כל הקירות
וחדרה דווקא שחור מבריק. כל פריט בבית תואם את הרהיט עליו הוא
מונח וכל כרית עומדת בדיוק בזוית הנכונה.  בניי הבית מעולם לא
הרגישו נוח לחיות בו. תמיד היה טקס השיבה הביתה מהעבודה. מה
בישלתם, במה נגעתם, למה זה פה ולמה זה שם, לא כאן עם הנעליים
ותוריד ת'רגליים, תתלה ת'מגבת ותיישר את הדלת. לה היה בית
יפיפה אבל למשפחתה היה חדר אירוח זמני.
ניקיון הבית היה נמשך יומיים בכל שבוע. מיום חמישי אחר הצהריים
ועד כניסת השבת עם מספר שעות שינה בודדות. את חג הפסח חגגה
בניקיון אביב שנמשך כל האביב ונפסק שבוע אחר חג הפסח כי צריך
לנקות גם אחרי כל האירוח בבית.
בכל שנה הייתה מחליפה כמעט הכול, ידיות, משקופים, כריות, כלים,
ריהוט וצובעת את כל הבית מחדש כאילו ובמשך השנה חיה להקת פילים
בכל חדר. מטרתה הייתה ברורה. שיהיה נעים בבית אך רק לה היה
נעים.
היא בשלנית אדירה אך מעולם לא אהבה את מה שהכינה אולי זה קשור
גם לניקיון. כמה שניקתה המשיכה להרגיש זיהום בבית. כמה שלבן
היה הקיר היא המשיכה לראות בו כתמים. בסוף כל ניקיון היא הייתה
מוצאת עצמה מלקקת פצעים שחטפה מאריחים או סכינים או כל מיני
מכונות משונות בהן השתמשה כדי להסיר מעצמה את כל הלכלוך.
דבר שני היא מעולם לא חיבקה, סתם בשביל לחבק. מעולם לא תבוא
מאחוריך ותפתיע אותך עם חיבוק דוב אוהב. אם תיגש לחבקה היא
תרעד כולה ולא תבין מה לעזאזל אתה רוצה. רק לאחרונה היא התרככה
מעט. אולי אחרי כל תקופת הייסורים בחייה היא סוף סוף רוצה
לחיות.
בכל מה שהיא נוגעת היא הכי טובה. ספורט , צילום, בישול בעבודתה
שלה אבל במה שבאמת חשוב היא נחלה כישלון אדיר.
היא תמיד טענה שהיא רוצה שבנותיה יהיו מישהו. מה זאת אומרת
מעולם לא הבנתי אבל לומר לבנותיה דבר כזה זה עוול גדול. אם היא
רוצה שהן יהיו מישהו זה אומר שהן אף אחד. ואם הן אף אחד אז מה
הן שוות ואולי מעולם לא יצליחו להיות מישהו שהיא רוצה.
מישהו אולי זה חברת כנסת מושחתת או אשת עסקים ממולחת או המאהבת
של קלינטון. זה לא ברור אבל מישהו זה קוד נחמד להשתמש בו על
מנת להעלות את הביטחון האישי של ילדייך.