אהבה מזדמנת לך רק פעם אחת בחיים ובכל זאת אינך חדל להתאהב.
נדמה שאין בחורה אחת שאי אפשר להתאהב בה ובכל זאת - מה ניתן
לעשות עם העובדה שאתה מתאהב בכל פעם מחדש?
את הזיקים בעיניך רק אני רואה אך אני איני נראית. שירים
שמתנגנים עכשיו במחשב שלי מעודדים פתיחות, חריצות ויותר מכול
התאהבות בכול: בך, בחיים ובעיקר במיועדת (מי שלא תהיה).
אם נחדול לרגע מהבינוניות נבין שנאהב רק פעם אחת בחיים אבל
לעולם לא באמת נדע מי מבין כל האהבות המטורפות שלנו היא
האמיתית מכולן.
איפה לא היינו, מה לא חיפשנו, לפחות אני, שחור, לבן, אפור,
צהוב, שעיר, נקי, פדנט...
מה מכל אלו הגיוני עבורי.
ספרים של פילוסופיה ממלאים את ביתי הקט ואני רואה לנגד עיניי
דבר אחד - המחסור הגדול הזה באהבת אמת.
אני נולדתי לאהוב אבל כולם בחוץ מפחדים לתת לי לבצע את זממי.
בא נאמר שאנו זוג משמים, הכול יפה, הכול ורוד, ווואלה מרוב
צבעוניות לא רואים את כל האפור שבאמצע, ועדיין אין שום חיבור
ממשי. מדוע? אהה, זה רק אללה יודע ואולי גם אישתו שתבדל לחיים
ארוכים.
אז נגיד שוב שהכול יפה, מה עוצר אותנו מלהתחבר לנצח?
אנחנו!!! נכון. הפחד הזה, הנורא הזה, שיום אחד יקרה הגרוע מכול
ונשאר ערומים מול אלוהים בלי כלום ונצטרך להתחיל הכול מההתחלה.
אז פשוט יותר לא להתחיל ולהישאר לנצח בנקודה הטובה כל כך אך
אכזרית - לבד!
אין מנוס מלהצטער מאיך שאנו נותנים לחיים לנהל לנו את החיים
שלנו. אנחנו לנצח תקועים עם עצמנו - מזעזע רק לחשוב על זה.
נמלים קטנות מטפסות על גופי ונותנות לי להרגיש פחד מצמרר. פחד
מטעויות, מפרדות, מסליחות, מבכיות, מעצמי. אני מנגנת אותיות על
גבי המרקע ואין לי מושג לאן הן ייקחו אותי, רק דבר אחד ברור:
אני חייבת להבין לאן החיים האלה לפחות רוצים לסחוף אותי - אני
סקרנית מאוד.
לנקות את האבק משערי, לצאת החוצה לעולם המסוקס כל כך של
ישראלים אקטיביים וחסרי פשרות. אני הרי יכולה לאכול הכול מבלי
להוציא כל נפיחה ולו הקטנה ביותר ועדיין להישאר צלולה ואמתית.
עורי יבש מחומרים מסוכנים והקמטים עולים ללא הרף מהיום בו
התגייסתי. אני לא מוצאת מנוחה, והאמן לי, זה כל מה שאני רוצה -
שלווה נפשית שלא מלווית בסדנאות או קורסים למימוש עצמי. אני
חייבת בזכותי להגיע לידי שלוות עולמים. רק איך עושים זאת. לא
קל.
בטח אפשר להתאבד או לחפש מיליונר נחמד לשם שינוי או אולי פשוט
לחיות את החיים כמות שהם.
כל אחד מושך אותך לדרך שלו כאילו אין דרך אחרת, או שלו או
למות. מי קבע בכלל שיש אמת אחת אומללה? מי החליט מה אמיתי ומה
לא. אולי כל החיים האלו הם עיוורי צבעים. כל אחד רואה דבר בצבע
שונה. מה הצבע שלי בעיניך? אתה רוצה אותי סגולה או צהובה? מה
באמת עושה לך את זה? איך יכול להיות שאין דבר העומד בפניי חוץ
מטוהר וזכות האהבה.
"גיא?" קראתי לו והוא לא רצה להקשיב, "גיא? נו, בחיית דינאק,
אי אפשר להמשיך ככה."
"אני מדברת אליך, אתה רוצה שאני אלך? אני אסתלק עכשיו ולא תראה
אותי לעולם, אל תדאג."
ביום ההולדת שלי כל כך התרגשתי והוא גם כן התרגש, מאוד התרגש
אבל לא בשבילי, אלא בשביל הזרעונים הקטנים שלו שבכל רגע
יתפוצצו על איזו בת כלבתא במכללה שלו. איך אתה יכול לבגוד? איך
בכלל אתה מסוגל לעכל זאת? לבצע פעולה שבמישרין תפגע באדם שאתה
אוהב. אחרי כמה שנים דיברנו על זה אבל בשקט, כי זה כבר לא
משנה, נכון?
מה זה משנה אם פגעת באדם האוהב אותך? זה לא נורא בכלל - זה
דווקא קל.
הרי בסופו של עניין אתה לא נשאר עם המטענים, ההלם, החרדות,
עוגמת הנפש והביזוי העצמי. אתה בסך הכול גורם לעצמך להתרגש
לדקה וחצי ומתפוצץ. אחר כך כבר לא רלוונטי מה שקורה איתך. כי
זה כבר לא קורה איתך - זה קורה לאדם השני.
"את ילדה עדיין", אמר נהג האוטובוס החביב שלא חדל לתת לי שלל
דוגמאות איך הוא מפרק בכל יום אישה אחרת ואיך בכל תחנת אוטובוס
בקו שלו יש לו רגליים מפושקות. "אבל אף פעם לא פחות טוב
מאשתי". אהה. בסדר. לא, כי אם זה פחות טוב אז זה מוגזם, באמת!
שערורייה. פחות טוב מהאישה זה לבגוד בה ממש. מי בכלל מסוגלת
לגעת בך, חתיכת איבר רקוב מגעיל שכמותך. "אבל למה לבגוד? באמת,
אל תצחק, אני רוצה לדעת. למה? מה כל כך אי אפשר לעשות עם בת
הזוג שאפשר לעשות עם שרמוטה מזדיינת?". "תראי, יש ילדים, יש
עבודה, יש בית - זה קדוש. אי אפשר לעשות דברים חריגים. זה פוגע
בכבוד של האישה". "איזה כבוד? אתה בוגד בה מתחת לאף שלה. אין
לה יותר כבוד. רמסת אותו. חיסלת כל ציץ הכי קטן של כבוד
כלפיה". "אני לא יכול לעשות איתה דברים אחרים". "מה זה דברים
אחרים? לתקוע אותה מאחורה? לדחוף אותה מעלה ומטה תוך כדי שהיא
מוצצת לך? לגרום לה להתפשט מולך שברקע מוסיקה מתוך סרט ארוטי
המלווית באנחות מוזרות במבטא גרמני? לתפוס לה את הצוואר ולגרום
לה לאי ספיקת חמצן תוך כדי גמירה? לדחוף את ה"צעצועים" המוזרים
ביותר שקנית בחנות סקס מטורפת בטיול שלך עם החבר'ה באמסטרדם?
מה, מה זה לכל הרוחות דברים אחרים?"
"וואו, אני רואה שאת בעניינים? בת כמה אמרת שאת?"
זוועה.
שקרנים כולם. הבטיחו לי עולם וקיבלתי כאב של אהבה נכזבת אחר
אהבה נכזבת.
אבל הכרתי בחור חדש - איתו זה אחרת. נו, אתם רואים, אני לא
מפסיקה באמת להרוס לי את החיים. נותנת בכל פעם מחדש אמון
באנשים זרים. מה זה אנשים זרים, הכרנו, הזדיינו אז זהו, אנחנו
כבר לא זרים. הסקס אדיר, המגע מלטף, רוצים יחד אבל... יש
בעיות. תמיד יש בעיות.
לאהוב זו תכונה. "שלום, ברוכה הבאה, נתחיל משלוש תכונות
חיוביות ושלוש תכונות שליליות שלך."
"מה תוכלי לומר ללא ספק הן שלוש התכונות החיוביות שלך?". "אהה,
קצת מביך, אוקיי, אני מאוד נפתחת בקלות, אני רגישה מאוד
ורגע... אה, אה, כן, אני נותנת מעצמי הכול לכל דכפין". "הבנתי,
טוב, רשמתי לפניי. מה תוכלי כעת לומר הן שלושת התכונות
השליליות בך?". "אני נפתחת בקלות, אני רגישה מאוד ורגע... אה,
אה, כן, אני נותנת מעצמי הכול לכל מי שמבקש."
קיר הדמעות שלי. עוד לא התחלתי ליצור אותך וכבר אני מתפרקת.
מגניב.
אני אמשיך, בעצם אתחיל לכתוב אותך כבר. זו הייתה רק הקדמה אבל
נראה לי שהעברנו מסר בסיסי לקוראים.
לא יתכן, לא היה, לא קרה. כן. אבל אלו הם חיי.