הוא נכנס בלאט לביתו. השעה הייתה שתיים וחצי אחר חצות. הוא עלה
במדרגות העץ המסוגננות והציץ חרש אל חדרה של אמו, היא ישנה
במיטת האפריון הגדולה שלה, שערה הבוהק מתפזר סביב פניה החלקות
ברישול חינני. הוא המשיך לחדרו, מתפהק בעייפות. מחר הוא צריך
לחזור לבסיס, נזכר בלאות.
הוא הדליק את האור בחדרו ועיניו נתקלו במדיו המגוהצים שנחו
בשלווה דוממת על שידת העץ הרחבה שמול מיטתו.
אמו הטובה לא שכחה... חשב לעצמו ורגש ענוג של קרבה חלף בו,
ובבת אחת נזכר בדייט של אמו.
"איש עסקים בריטי", כינתה אותו אמו והוא החל לתהות על טיבו של
אותו איש עסקים בריטי...
בהחלטה של רגע הוציא את הספר הכחול מהמגירה והכניס אותו
לתרמילו.
הוא לא ידע למה הוא עשה זאת. הוא לא רצה לעשות זאת.
אבל הוא עשה זאת.
"מילר", הפנה אליו טוני פל עיניים חקרניות, "מה עם החברה היפה
שלך?"
הם ישבו בחדר האוכל המרווח שהמה סגנים צעירים, סרנים ורבי סרן
חמורי סבר.
דיוויד משך בכתפיו באדישות ותקע מזלג כסוף בתפוח אדמה לוהט,
"היא בקולומביה עכשיו. לומדת לתואר ראשון במשפטים. עוד
אינפורמציה?"
פל הניד בראשו.
"למה? קרה משהו?" נזכר דיוויד לשאול.
"אה... לא. פשוט חשבתי שראיתי אותה אתמול, לפני שהגעתי. אבל אם
אתה אומר שהיא בקולומביה, כנראה זו הייתה רק מישהי דומה
לה..."
בהתחשב בכך שפל ראה את סמנתה רק פעם אחת, באותו יום הולדת
נשכח, הוא לא ייחס לכך חשיבות מרובה.
"היי, מילר, מה אתה עושה פה?!"
דילן התיישב לידו והחל למזוג אוכל לצלחתו מכל הבא ליד. הוא תקע
בדיוויד מבט מופתע.
"עושה אמבטיה", התיז דיוויד בציניות, "מה נראה לך שאני עושה
פה?"
"התכוונתי לשאול מה אתה עושה פה כשהמפקד מחפש אותך בכל מקום?"
נשאר דילן שווה נפש לנוכח תוקפנותו של חברו.
"מחפש אותי?" תמה דיוויד, "למה?"
"דונו..." אמר דילן בפה מלא עוף, "את זה תצטרך לשאול אותו."
דיוויד קם, הודף את כיסאו לאחור.
"עובר משהו על מילר, שמת לב?" הביט בו פל כשדיוויד התרחק.
"אולי עבר משהו בינו לבין חברה שלו..." דילן נותר שלו.
"חשבתי על זה", חכך פל בלחיו הגלוחה, "שאלתי אותו עליה מקודם.
אבל הוא לא הראה שום סימנים של-"
"אז אתם פה!" הכריז באוזניהם קולו של ג'פרי. הוא תפס את כיסאו
הריק של דיוויד, קלט את המבטים החטופים שהוחלפו ושאל: "משהו
מעניין?"
"הו, סרן מילר", הרים הארדינג לנד, מפקדו, את עיניו ממסמך
ביורוקרטי כלשהו, "קראתי לך..."
דיוויד עמד זקוף לפני מפקדו. מכתבת עץ פשוטה מבדילה ביניהם.
בצבא אין מקום למשרדי פאר מתייהרים.
רב סרן לנד דיבר ביעילות ובתמציתיות כדרכו, "הפלוגה שאתה מאמן
עכשיו נשלחת לעיראק".
דיוויד נצר בכוח את לשונו. גורלם של חייליו הצעירים נגע ללבו,
והחשש כרסם בלבו. האם הם מאומנים דיים בשביל פעילות צבאית
מסובכת כזו?
רב סרן לנד סקר את דיוויד כמו תוהה על טיבו של חיילו.
"כמו כן", המשיך באותו טון מעשי, "תקבל לידיך פלוגה חדשה
לאימון. הם בחורים צעירים ונועזים - תגלה שיש לנהוג בהם ביד
קשה. הם מתייצבים מחר", הודיע לאקונית, "בהצלחה, סרן", הוא
סימן לדיוויד שהשיחה הסתיימה.
דיוויד הצדיע לאות כבוד ויצא מהחדר בצעד נחוש.
"הלו, קטרין", אמר כשנכנס לקצינת המודיעין.
"סרן מילר!" קראה הקצינה בהתרגשות ונשאה עיניה לסרן הנאה
והמרשים שנכנס למשרד.
דיוויד לכסן אליה מבט. "התסרוקת הזו מחמיאה לך מאוד, קטרין, את
יודעת..."
"הו... אתה באמת חושב כך?" הסמיקו פניה הנבוכות של קטרין והיא
העבירה יד על שערה הקצר.
"בטח!" הכריז דיוויד והעמיד פנים תמהות, "מה? אף אחד עוד לא
אמר לך את זה?"
הקצינה המוחמאת התגמגמה קשות.
"קטרין", קטע דיוויד את מלמוליה, "אפשר לבקש ממך טובה? אני
צריך את רשימת השמות של הפלוגה החדשה."
"זו שתתייצב מחר?" שאלה קטרין, "אתה נבחרת לאמן אותם?"
דיוויד הנהן. "תוכלי להדפיס לי?"
"אתה יודע שזה אסור..." התחילה קטרין אבל לא יכלה לעמוד מול
המבט המבקש שהעביר בה דיוויד. "טוב, בסדר..." התרצתה והקלידה
כמה מילים על המקלדת הכסופה.
"תודה..." הודה לה דיוויד ביובש ובהה בריכוז בטופס שנפלט אט אט
מהמדפסת המיושנת.
"שמעתי שהם חבורה קשה מאוד", העירה קטרין, "עבריינים לשעבר",
נידבה עוד תוספת מידע ונתקלה בהמהום אדיש מצדו של דיוויד שעבר
על רשימת השמות.
"אוקיי", הוא קיפל את הדף והכניסו לכיסו, "טנקס, קטרין. ביי."
הוא פסע בשביל העפר המשובש, מצחו קמוט במחשבה.
"על מה אתה חושב כל כך, סרן מודאג?"
דיוויד התנער בחלחלה ומצא את ג'פרי עומד מולו בחיוך.
"ג'פרי!" התנשף דיוויד, "אל תעשה את זה שנית! יש לי לב חלש,
אתה יודע..."
ג'פרי גלגל את עיניו.
"החיילים שלי יוצאים לעיראק מחר", שח דיוויד כשצעדו ביחד אל
חדרם, "ואני מקבל חבר'ה חדשים לאימון מחר..."
"אני לא חושב שזה מה שמדאיג אותך באמת..." אמר ג'פרי והביט בו
כדי לבחון את תגובתו.
"מי אמר שאני מודאג?"
"התחמקות אלגנטית להפליא... אחד מכישוריך הרבים, אבל אני לא
מקבל אותה."
דיוויד משך בכתפיו. "בעיה שלך", הפטיר.
"אתה קוצני היום", עצר אותו ג'פרי ונעץ בו מבט רציני, "מה
קרה?"
"שום דבר לא קרה", דיוויד הישיר מבט תכול אל תוך עיניו של
ג'פרי, "אתה פשוט מתאמץ לנפח כל דבר, זה העניין."
ג'פרי, שלא יכל עוד לעמוד תחת מבטו המצליף של חברו, הסיט את
עיניו. "דיוויד, מישהו אחר אולי היה מאמין לך - אבל עליי אתה
לא יכול לעבוד", אמר בפשטות, "אני יודע שזו התחמקות - ולא
יעזרו לך כל כישוריך הדמגוגיים..."
"היטבת להבהיר את דעתך, ג'פרי", חייך דיוויד חיוך דק.
"תראה, גם לי, בכל אופן, יש מעט כישורים..." אמר ג'פרי בנימה
מצטנעת.
דיוויד פלט צחקוק. "אתה חסר תקנה", פלט במין חיבה.
"אני אקבל זאת כמחמאה."
דיוויד העביר עיניים חדות על חייליו החדשים. ידיו היו נתונות
באדנות על מותניו ושפתיו היו מתוחות לפס דק ובלתי מתפשר.
החיילים היו בחורים צעירים ותוססים, מלאי מרץ שנזקק לריסון
דחוף.
"חיילים!" אמר בקול הכי קשוח שהצליח להפיק מגרונו.
חלקם הישירו אליו מבט חצוף.
'דרושה כאן משמעת חזקה', חשב לעצמו דיוויד ופניו עטו הבעה
תקיפה.
"אני רוצה להבהיר לכם כמה דברים שבלעדיהם אין לכם שום סיכוי
לשרוד אצלי", הוא פתח בקול נוקשה וקר, "החיילים שלי חיים על פי
תורה אחת ויחידה והיא כוללת עבודה קשה ומשמעת. מי שחושב שהוא
יוכל להתרשל בקורס הזה - אני מציע לו כאן ועכשיו לארוז את
חפציו. אצלי אין פשרות. בכלום. אני לא אסבול אצלי חייל המתיר
לעצמו להתנהג לפי ראות עיניו או להתרשל בתפקידו", הוא הישיר
אליהם מבט חודר, משתדל לפגוש בעיניו של כל אחד ואחד מחייליו.
"אתם נבחרתם, כל אחד ואחד מכם, לעבור את האימון ליחידה הזו.
אני מודיע לכם כבר עכשיו, מתוך מאתיים חיילים שמגיעים אליי -
נשארים בתום הקורס עשרים מהם. המוכשרים ביותר, הטובים ביותר
ואלו שהוכיחו את עצמם על ידי הקרבה, מאמץ וחוסן נפשי ופיזי.
אני מצפה מכולכם לעמוד בו. אתם קבוצה חזקה, אני רואה זאת. אני
מקווה שלא תאכזבו אותי. וזכרו: אצלי אין פשרות!"
החיילים הצעירים בלעו רוק כנגד קשיחותו הבלתי מתחשבת של
מפקדם.
"האם זה ברור?!" בעיניו התכולות בערה אש.
הם לא ענו לו. מבט עיניהם הספיק בהחלט.
הוא פסע פסיעות מעודנות, חלקלקות משהו, על מרצפות שיש קרות.
דיוויד השפיל את מבטו - הוא היה לבוש מכנסיים שחורים מחויטים
ומקטורן קצר תואם. הוא המשיך ללכת בינות לשולחנות עגולים קטנים
המאכלסים זוגות שדיברו בקולות חרישיים מעל לצמד נרות מהבהבים.
הוא לא ידע לאן הוא הולך - אך דומה שרגליו ידעו היטב מהי
מטרתן.
אישה לבושה בהידור אלגנטי ישבה כשגבה אליו על כיסא מרופד.
תלתלים בלונדיים ארוכים גלשו כמעט עד הרצפה.
"איב", הוא קרא בקול.
האישה הסתובבה בפתיעה, אבל זו לא הייתה איב. זו הייתה אמו!
אמו, צעירה כמעט בעשרים שנה...
"הו... הנה השמפניה שלנו הגיעה!" קראה אמו בהקלה כשניצב ליד
השולחן הגדול.
"מאם", הוא אמר, אבל היא לא הקשיבה לו. עיניה הכחולות היו
נעוצות בגבר רחב כתפיים וגבה קומה.
"מאם!" הוא קרא לה שוב, אבל היא המשיכה להתעלם ממנו.
החדר החל להיטשטש מול עיניו. גלגלי מוחו נעו בקדחתנות. הוא
חייב לקרוא לאמו! חייב! חייב להסב את תשומת לבה! להזהיר אותה!
חשב בדחיפות חסרת פשר.
הוא החל לשקוע, החדר נמוג ונעלם מול עיניו. הוא חייב לעשות עוד
ניסיון אחד אחרון!
"איב!" הוא צרח זאת בכל כוחו.
הגבר שישב מול אמו סובב אליו את ראשו. עיניו הירוקות, מוכרות
כל כך, ננעצו בו, חדרו לתוכו.
"דיוויד! דיוויד!"
דיוויד פקח עיניים מבוהלות וראה את ג'פרי גוחן מעליו.
"רייז אנד שיין, קפיטן!" צחק ג'פרי כשראה את עיני התכלת של
חברו מביטות בו בבלבול.
"אה?"
"סתם לידיעה כללית", אמר ג'פרי כשדיוויד התיישב בכבדות במיטתו,
מעסה את רקותיו הדואבות, "יש לך רק עוד שעה לצאת למסע שלך."
"מה?!" קפץ דיוויד בבעתה מהמיטה הקשה, "זה היום?!"
"כנראה..." גיחך ג'פרי והוסיף באותה נשימה, "ראית במקרה את
החולצה שלי?"
דיוויד לא ענה לו. הוא פנה במהירות לחדר הרחצה הקטן ושטף במים
קרים את פניו הלוהטות.
"דיוויד", נקש ג'פרי על דלת האמבטיה, "יוב גט א קול..."
דיוויד פתח את הדלת, לבוש גופייה ומכנסיים קצרים בלבד. ג'פרי,
שכבר היה לבוש כולו, הושיט לו את הפלאפון הזעיר.
"הלו?" ענה דיוויד כשהוא מנסה לגרוב את גרביו ביד אחת בלבד.
"דיוויד! איט'ס מי... מאם", בקע קולה הנרגש משהו של אמו,
"דיוויד, אתה חייב לשמוע-"
"מאם", קטע אותה דיוויד בקוצר רוח, "אין לי זמן! אני צריך לצאת
למסע עם הפלוגה שלי בעוד ארבעים וחמש דקות! אני כבר באיחור!
אני אחזור אליך מתישהו. סורי, מאם, ביי", ובלא לחכות לתגובה
לחץ על מקש ה'אנד' האדום.
"לא הייתי אומר שהתנהגת בנימוס מופלג..." אמר ג'פרי בחיוך דק.
"תאמין לי", אמר דיוויד בעודו מכפתר את חולצתו במהירות שיא,
"אתה לא היית מתנהג אחרת..."
"מה שתגיד", משך ג'פרי בכתפיו.
"יש משהו מיוחד שאתה רוצה שאני אשים לך בצלחת?" שאל ג'פרי לפני
שיצא.
דיוויד הניד בראשו וג'פרי סגר אחריו את הדלת באוושה שקטה.
דיוויד חשב רגע ופנה לסקור את תרמילו. לפתע נוכח לגלות ששכח את
הכומתה שלו.
"שיט!" קרא ונחפז אל הארון הצר שחלקו הוא וג'פרי. הוא פתח את
המגירה התחתונה והחל נובר בה בקדחתנות.
"זה חייב להיות פה!" מלמל לעצמו, מנסה לא לאבד את קור רוחו
ולהיכנס לפאניקה מיותרת, מודע למחוגי השעון המסתובבים בלי
התחשבות. "זה אמור להיות פה! פה שמתי אותה בפעם שעברה!"
הוא מעולם לא חבש אותה ביום יום. זו לא הייתה כומתתו הרגילה
והוא מעולם לא מצא צורך לעטות אותה.
"מצאתי!" הריע כששלף לבסוף את הכומתה. הוא ניער אותה מהאבק
שהצטבר עליה ברבות הזמן - ולפתע נשרו שני דפים מקופלים צבועים
בגון פנינה, מלאים בכתב יד צפוף ועגלגל.
דיוויד התכופף והרים את הדפים בלב הומה. הוא זיהה את כתב היד.
איך אפשר היה שלא לזהות אותו?! הרי עם הכתב הזה הוא נפגש כמעט
מדי שבוע במשך חצי שנה רצופה.
הוא התיישב מבלי משים על המיטה הקשה, שוכח לרגע מהמסע,
מהחיילים, מחייו... הוא לא קרא את הכתב. הוא לא היה מסוגל. הוא
רק ישב שם והזין את עיניו בכתב הנאה שפעם גרם לו לכל כך הרבה
עונג והנאה, ועכשיו...
"לעניות דעתי, איני חושבת שהבדלי דת ומעמד אמורים להשפיע על
יחסים בין בני-אדם..." נתקלו עיניו בשורה הראשונה בדף השני,
והוא יכול היה כמעט לשמוע את קולה האומר לו זאת. הוא המשיך
לקרוא, כעת כבר לא היה מנוס מלעצור. "קח למשל אותי ואותך.
אנחנו עדיין ממשיכים להתכתב בלי שום מניעות והגבלות... נכון,
קיים שוני, ולעולם הוא יהיה קיים. ודבר לא יוכל להעלים אותו גם
אם-"
זהו. הוא לא הצליח להמשיך לקרוא עוד. הוא חש כמו מכת קורנס
חובטת במעמקי בטנו. "אני לא מאמין..." מלמל בעיניים מצועפות,
"לא מאמין..."
אז היא כן רמזה לו! היא כמעט כתבה לו את זה בפירוש. והוא... כל
כך הרבה זמן שהוא כבר כועס עליה על הולכת השולל שלה, על היותו
מרומה, כעס שהתברר עתה כמוטעה מיסודו!
הוא חשב אז, בזמנו, שהיא דיברה על ההבדלים הנעוצים ביניהם
מתוקף היותה אריסטוקראטית אנגלייה והוא ינקי אמריקאי. אוי, כמה
טעה אז... אוי, כמה תמים היה אז... וכמה... כמה טיפש היה...
הוא חפן את ראשו בין שתי ידיו בתסכול חסר אונים. "איב... איב
שלי..." הוא לחש בקול ניחר, "איך יכולתי להיות כל כך טיפש?!"
חשב בזעם עצמי.
"אבל לא ידעת", ניסה קול מתוכו להתגונן, "כיצד יכולת לנחש
ממילים כל כך לא ברורות?!"
"הייתי אמור להבין שכשאישה מדברת במכתב על הבדלים בין דת ומעמד
- היא לא מתכוונת להבדלים הנעוצים בהיותנו בני ארצות שונות!"
"לא יכולת לדעת את זה!" התעקש הקול.
"מה זה משנה עכשיו?!" אמר דיוויד בקול רם ונרגז והקולות
נמוגו.
"דיוויד!"
דיוויד נעור משרעפיו באחת. ג'פרי עמד מולו, הלם עמוק שפוך על
פניו. "מה אתה עושה פה?!"
"זה גם החדר שלי, אתה יודע", אמר דיוויד וטמן את הדפים היטב
חזרה במגירתו.
"זה לא הזמן להיות ציני, דיוויד, אתה צריך לצאת בעוד רבע
שעה!"
"לרגע שכחתי..."
ג'פרי נאנח. "אתה מתכוון לצאת או להישאר פה?"
"לצאת, אני חושב. לא?"
"להמשיך לרוץ!" פקד דיוויד בקול נוקשה, "לא לפגר שם מאחור!"
שמש עזה יקדה מעל ראשם של החיילים הרצים ללא כל הפוגה, זעה
מכסה את מצחם. דיוויד רץ לשנייה במקום - מביט בקפדנות על
חייליו המתנשפים. לפתע צדו עיניו חייל מתנשם, מקרטע מאחור
בתשישות. דיוויד קרב אליו בריצה מהירה. "קשה לך, סמית'?" קרא
לעברו ובעיניו ריצד ניצוץ מסוכן. "אין לך כוח? כבר התעייפת?"
מבטי החיילים כולם הופנו כלפי החייל המסכן שהמשיך לרוץ, משפיל
בבושה את עיניו.
"אני חושב שחסר לך קצת מרץ, לא, סמית'?" המשיך קולו של דיוויד
להצליף בו. "קאופמן!" נפנה דיוויד לאחד החיילים שהחזיק באלונקה
הכבדה, "פנה את מקומך לסמית'!" ציווה וליווה במבטו את סמית'
שרץ בגרירת רגליים אומללה.
"קדימה! אני לא רוצה שום עצירות נוספות!" זירז דיוויד את
חייליו והתקדם בריצה מהירה אל ההתחלה, ממקד מבט נחרץ בדרך
הבלתי נגמרת שלפניו. מדי כמה דקות העיף עיניים מרפרפות בחייליו
שהמשיכו לרוץ בקצב סביר.
"סמית'!"
דיוויד ניצב לידו במלוא קומתו, נועץ בו מבט חד. "קום על
רגליך!"
סמית' הביט במפקדו חמור הסבר. ריאותיו הלכו והתכווצו ככל
שנשימותיו נעשו קצרות יותר. הוא נראה על סף עילפון.
"אמרתי: קום!" הורה דיוויד בשנית בקול קשה.
סמית' לא אמר דבר. איש לא רצה להתעמת עם המפקד הקשוח, ודאי לא
הוא... הוא ניסה לקום - אך ללא הצלחה. רגליו קרסו מאליהן.
"העלו אותו על האלונקה", סינן דיוויד לשניים מהחיילים ולא ניתן
היה לפספס את הלעג הקל שבקולו.
"אני חושש", פתח דיוויד בקול שקט שהעביר צמרמורת בגבם של
החיילים. כן. הוא הצליח להשליט את מרותו עליהם, בסופו של דבר.
"אני חושש שכל המאמץ היה לשווא. לפני כארבעה חודשים שלחתי
פלוגה שלי לעיראק. הם עברו בדיוק את אותה סדרת אימונים שאתם
עברתם - אבל אם אתם הייתם נשלחים במקומם הייתם נמצאים עכשיו
עשרה מטר מתחת לאדמה! אני מאוכזב. השקעתי בכם - ואני רוצה
לראות תוצאות! לא חיילי רכיכה אלא חיילים חזקים! חיילים
איתנים! ולא כאלו שיישברו לי בתחילתו של מסע שטירון פשוט אמור
לסיים בהצלחה!" הוא עצר ודממה השתררה. עיט חום חג לו במעגלים
בשמיים הבהירים, גבוה מעליהם, מבטו של דיוויד תעה אחריו.
"טרייגר!" נבח לפתע דיוויד אל החייל שעמד סמוך לאלונקה הצבאית.
הלה התכווץ באימה אך הישיר מבט צייתן למפקדו.
"הורד את סמית' מהאלונקה", פקד בקול קר, "אני רוצה שהוא ימשיך
לרוץ! לא אסבול שום התפנקות מיותרת מצד אף אחד מחייליי! האם זה
מובן?!" הוא נעץ מבט נטול פשרות בסמית' שנתמך קלות בידי טרייגר
המפוחד.
"כעת, להמשיך לרוץ!" הורה דיוויד בהינד ראש נוקשה, "ואם תהיה
עוד פעם עצירה נרפית כמו זו - סמית' ייענש בשביל כולם!" קולו
נשמע אכזרי כשאמר זאת. "האם אני ברור?!"
לחשושים קלים נשמעו בין החיילים. הם חשו שמפקדם איבד את כל
שיקול דעתו, משהו לא היה בסדר! סרן מילר היה אכן מפקד קשוח -
אבל הוגן. הוא מעולם לא נהג בהם בברוטאליות כזו.
"שאלתי האם אתם מבינים?!"
הם לא הביטו בו. לא העזו להביט בו. רק הנהנו קלות בראש מורכן.
"אז קדימה, לרוץ!"
"אתה לא מבין?! אני צעקתי עליו! השפלתי אותו עד עפר! בזתי לו
מול כל היחידה! רמסתי בלי רחמים את כל כבודו העצמי!" צרח
דיוויד אל תוך פומית הפלאפון במרירות.
שעת ערב מאוחרת. כוכבים זוהרים כיהלומים מלוטשים נצצו בשמיים
העמוקים, השחורים. דיוויד שכב פרקדן על מיטתו בחדר הקטן שהיה
ריק עתה. כשחזר דיוויד מן המסע, תשוש ועייף - נפשית, בעיקר -
הוא ראה את ג'פרי מתכונן ליציאה.
"לאן?" שאל דיוויד.
"מסיבה", הפטיר ג'פרי וסרק את שערו הקצוץ, "בא לך לבוא?"
"אם אתה רוצה שאבוא צולע..."
ג'פרי הלך והוא נותר לבדו. לבדו עם כעסו. לבדו עם תסכולו.
ובדיוק אז התקשר לינק ומצא את חברו במצב רוחו הסוער.
"תן לי להבין", ביקש לינק בקול רגוע שהרתיח את דמו של דיוויד,
"אתה צעקת על חייל רק בגלל שהוא נשבר באמצע המסע שלך?"
"אני צעקתי עליו רק בגלל שכוחו הפיזי לא עמד לו! זה לא היה
הוגן! צעקתי עליו בלי שום התחשבות!"
לינק שתק. רק תקתוקו המונוטוני של השעון התלוי בחדר הפר את
השקט הסמיך.
"אני מרגיש נורא עם עצמי! כאילו מעלתי בתפקידי..." אמר דיוויד
בקול שקט.
"אבל למה התנהגת כך, דייב? מה קרה לך?"
"זה גם מה שאני רוצה לדעת", נשף דיוויד בקוצר רוח.
"מה עם החייל ההוא עכשיו?"
"במרפאה, אני מניח. כמו רובם..."
דיוויד עצם את עיניו ופלט נשיפה ארוכה. "אני לא יודע מה לעשות,
לינק. מחר יש טקס קבלה ליחידה. אני לא יודע אם יש לי כוחות
נפשיים לזה..."
"אז אולי תתנצל בפניו?" הציע לינק בשלווה.
"בפני מי?"
"בפני החייל..."
"אר יו קרייזי?!" קרא דיוויד.
"לא יותר מכרגיל. הקשב לי, דייב. אתה פגעת ברגשותיו של החייל
שלך ללא הצדקה, נכון?"
"לחייל לא אמורים להיות רגשות, לינק..."
"אם זה באמת כך, אז אתה מקרה יוצא דופן, הה דייב?" דיוויד יכול
היה לחוש את החיוך הציני שהתלווה למילים.
"אוקיי, תיקון טעות", התרצה דיוויד, "חייל לא אמור לחשוף את
רגשותיו..."
"עזוב, דייב. אנחנו לא מתווכחים פה על הרגשות. אתה פגעת בו,
נכון?"
"נכון", הסכים דיוויד.
"ואתה מרגיש נורא עם זה, נכון?"
"שוב נכון."
"אז הדבר שלדעתי יעזור לך להרגיש טוב יותר עם עצמך יהיה
התנצלות כנה."
"רואים שאתה לא מיליטרי מן..." נאנח דיוויד באכזבת מה, "אם אני
אבוא ואתנצל בפניו זה יוריד את כל הכבוד שלי!"
"נוסנס!" פלט לינק נחרת גיחוך, "זה פשוט תירוץ טוב."
"זה לא תירוץ", התרגז דיוויד, "אני רציני. תאר לעצמך מפקד
הבטוח בעצמו הולך להתנצל בפני טירון פשוט שבסך הכל באמת לא
התנהג כראוי - ויתנצל בפניו רק בגלל שהוא מרגיש דפוק עם
עצמו..."
"האם באמת החייל לא התנהג כראוי?" לינק היה טיפוס אמיתי שסגד
לאמת, חתר לאמת ועשה הכל כדי להבין את האמת.
"החייל היה אמור לרוץ - מה שהוא עשה בקושי. ואני, כמצופה,
צעקתי עליו", דיוויד עשה אתנחתה קלה, "צעקתי עליו בצורה ממש
חריפה. הייתי אמור לצעוק עליו - אבל לא כך, לא בכזה אי שיקול
דעת בסיסי..." הודה דיוויד.
"אז לך להתנצל", יעץ לו לינק בפשטות, "זה מה שאני הייתי
עושה."
"מובן שזה גם מה שאני הייתי עושה", גיחך דיוויד, "אלמלא היה
הכבוד העצמי שלי עומד בסכנת ביזיון והשפלה."
"אני לא חושב ששיקולים של כבוד אמורים לשחק כאן, דייב. אחרי
הכל, גם אתה השפלת וביזית את כבודו העצמי של החייל, לא?"
"אני לא יודע, לינק. קצת קשה להחליט כשחלק אחד בשכל שלך אומר
שמה שעשית היה הדבר הנכון לעשות. אז אם כך, מדוע אני מרגיש
גרוע עם עצמי - ואם אני אלך להתנצל זה יוריד את כל הערך שלי
כמפקד ויכול לתת לגיטימציה לחיילים נוספים להתרשל ולהתפנק וכו'
וכו' וכו'..."
לינק צקצק בלשונו ומרט עוד יותר את עצביו המרוטים בלאו הכי של
דיוויד. "מה אתה עושה לי כזה 'צו' מטיף?"
"הגרנדמה שלי למדה אותי כלל: if you say 'sorry' you'll never
be sorry. אני חושב שאם תתנצל - דווקא תעלה את הרספקט שלך אצל
החיילים שלך, דייב. ברצינות - אם תבקש סליחה תראה להם דווקא
אכפתיות ודאגה - מה שאני חושב שנחוץ לכל מפקד."
"אני אחשוב על זה, לינק", פלט דיוויד בחוסר ברירה.
"אוקי, דייב. אני חייב ללכת - אחד הגורים שלי צריך לקבל כבר את
החלב שלו."
"אחד ה-מה?" דיוויד חשב שהוא לא שמע טוב.
"אחד הגורים", אמר לינק כמובן מאליו. כשקלט, קצת באיחור, את
תמיהתו של חברו החל לצחוק, "אחד הגורים של האריות, אני
מתכוון."
"אהה", צחק גם דיוויד, "חשבתי שהתחלת להמליט פתאום."
"בלעדיך, דייב - לעולם לא!"
החיוך עדיין היה נסוך על שפתיו של דיוויד כשניתקו את השיחה
לבסוף לאחר אינספור משפטי פרידה.
הוא מתח את איבריו על המיטה החורקת ופיהוק קולני נפלט מפיו.
לפתע נצנץ משהו במחשבתו. הוא ניסה להתעלם ממנו בתוקף - אבל
הדבר לא נתן לו מנוחה. הוא ידע פתאום, הבין, מדוע נהג באכזריות
חסרת מחשבה כל כך בסמית'.
זה היה החלום שחלם בלילה. זה היה המכתב שקרא בבוקר. זו הייתה
הדמות שסירבה לעזוב את ראשו.
"איב לורנס". הוא שמע אותה מציגה את עצמה.
הוא טלטל את ראשו בחוזקה, מנסה לגרש את דמותה שחדרה בלי רשות
אל חייו.
"אואו!"
שמע את הצליל המוכר של הודעה מתקבלת.
דיוויד התרומם בחופזה והסתער על הלפטופ השחור שלו, שמח על
המפלט הזמני שניתן לו ממחשבותיו המעיקות.
ההודעה הייתה מסמנתה. הוא פתח את החלון המהבהב וקרא:
"מה קורה? איך הלך היום, סרן מוצלח שלי?"
הוא בהה לרגע במסך השטוח. "לו הייתה יודעת איזה סרן הייתי היום
- ספק אם הייתה קוראת לי מוצלח." הוא העדיף לשמור את המחשבה
הזאת לעצמו.
"את יודעת, רגיל", כתב לה חזרה, "הולכים רצים חוזרים צולעים."
"חה חה חה."
"מה קורה איתך? הייתה לך בחינה היום, לא?"
"יפה שזכרת! היא הייתה בסדר, חוץ מזה שהפרופסורים מצפים מאתנו
להיות גאונים מבחינה לבחינה."
"טוב, ממך זה מצופה שהם יצפו, לא?"
"מחמיא לי מאוד... דיוויד?"
"יס, האני?"
"אני מצטערת - יש לי מחר בחינה ענקית ואני מוכרחה להמשיך
ללמוד!"
"מה?! עוד בחינה? יום אחרי יום?! אפילו בצבא אין קריעה כזו."
"אמרתי לך שהם מצפים מאתנו להיות גאונים."
"לא נורא, סוויטי. אני נותן בך את אמוני שתכבשי בסערה את המקום
הראשון!"
"זה בטוח ייתן לי מוטיבציה להצליח."
"ומה אתי? לי לא מגיעה מחמאה קטנה?"
"חחחחחח... בטח שמגיעה לך מחמאה - ואפילו גדולה - הסרן אמיץ
הלב שלי!"
"והגיבור והחכם והמקסים", המשיך אותה דיוויד בשעשוע.
"שור, שור... והמושלם והנפלא..."
"אוקיי, לא אעכב אותך... נדבר כבר, דרלינג."
"ביי, דיוויד."
"ביי, סמי."
הוא כיבה את הלפטופ המזערי שלו. לא היו לו כוחות לעוד הטרדות
הלילה. כעת, הדבר שרצה לעשות יותר מכל היה לישון. רק לישון.
הוא הלך למיטה, ושם השתרע לכל אורכו, מותש בעליל. שתי החלטות
ניצתו במוחו שנייה לפני שנרדם והוא התרומם קמעה. "אני לא הולך
להתנצל לפני סמית'. בשום אופן! זה לא לכבוד של סרן מכובד בצבא
יונייטד סטייטס! ואני לא הולך לאבד את הקריירה שלי רק בגלל
בחורה!" הוא התמוטט על הכרית והוסיף לעצמו בחומרה, "בשביל אדם
המתעתד להיות רב-סרן הרי זו אמרה עלובה למדי!"
