תודו שלפעמים חברים טובים שלכם מצליחים לשכנע אתכם לעשות דברים
שיכולים ועלולים לגרום לכם
לשמוח/לכאוב/לכעוס/לצחוק/לבכות/לתהות/להבין/לצאת מדעתכם
ולהיכנס אליה שוב. דברים שיכולים להיות טובים לכם ורעים לכם
וכל מה שבין הטוב לרע הזה.
זאב הצליח לשכנע אותי לעשות את כל זה בבת אחת.
אני לא יודעת איך ואני לא יודעת איך הסכמתי בכזאת קלות יחסית
להשתכנע אבל ככה זה קרה.
עשרה ימים שהם גם מאה שעות והם גם שליש מחודש, זה הרבה ומעט
זמן בשביל שכל הדברים האלו יתחוללו. הרי, באופן הגיוני כמו
שהיגיון אמור לשחק תפקיד בחיים, אם מישהו היה מנסה לשכנע אתכם
שכדאי לכם לשבת עשר שעות ביום ישיבה מזרחית בעיניים עצומות,
מתוכן שלוש שעות ביום (בוקר, צהריים וערב) בהן אסור לכם גם
לזוז, ובכל התקופה גם לא לדבר עם אף אחד ולא לשמוע מוזיקה ולא
לקרוא ולא לכתוב ולא לעשות שום דבר שיוציא את עצמכם מעצמכם
ושום דבר שיגרום לכם לברוח ולהסיט את דעתכם מדעתכם, לא הייתם
מסכימים. אלא אם כן הייתם סומכים על אותו בנאדם וכנראה שלא ממש
מפנימים למה אתם מכניסים את עצמכם.
במונחים המקצועיים קוראים לזה ויפסאנה, במונחים אחרים קוראים
לזה MADNESS.
למשך עשרה ימים עוצרים את מהלך חייכם ומתחילים בשחזור מדויק של
מהלך חייכם עד לאותו רגע לא מובן בו נכנסתם בשערי המרכז לאזור
ה-silence area.
משם תצאו, סביר להניח, לא כמו שנכנסתם.
והכאב, או הכאב. כאב רגליים, גב, כתפיים, צוואר, ישבן ועוד כל
מיני איברים אחרים שאולי עד אותו הרגע שכחתם מקיומם. למה
שמישהו ירצה לעשות את זה לעצמו? במיוחד כשהוא נמצא בחופשה וכמה
שעות נסיעה משם יש חוף ממש יפה שבו ישיבה מזרחית היא רק בגדר
אפשרות.
אתה אפילו לא יודע מה יהיה קשה לך. שאננות.
מסתבר שהחלק הזה של השתיקה שהוא למעשה כביכול גולת הכותרת
והמידע הראשוני שבדרך כלל מתקשר לך עם המילה "ויפאסנה" הוא
דווקא לא מה שהכי קשה. אחרי יומיים אתה כבר מתרגל לשמוע את
עצמך רק בתור הד בראש שלך. ואולי העובדה שעשיתי את הקורס עם
עוד עשרים הודיות שגם ככה מעטות המילים שאני יכולה להחליף
איתן, עזרה.
חפירות ארכיאולוגיות והרבה ממצאים. נבצרתי מלפרט כי כדי לתאר
משהו ממה שעובר לך בראש במהלך אותם ימים צריך יותר ממכתב אחד
והמסקנה היא שמגיעים להרבה מסקנות. ותמיד קיימת האפשרות שאפשר
להשתגע. "לטפס על הקירות" הופך לאופציה מעשית במקום סתם ביטוי.
איך לעזאזל זאב עשה את זה פעמיים אלוהים יודע, וגם הוא לא בטוח
יודע כי תוציאו לעצמכם כל מה שידעתם או לא ידעתם על מדיטציות
מסוג זה - אין לוויפאסנה שום קשר לדת.
אבל לא ניכנס לזה עכשיו.
נקודות חושך יש הרבה אבל נקודת האור היחידה שיש בלו"ז הצפוף של
מדיטציה מארבע וחצי בבוקר עד תשע בערב הוא הדיס-קורסים שיש
בערב, בהם אתה מגיע לצפות בווידאו בזקן חביב שלא מתיימר להיות
גורו או משהו בסגנון אלא רק זקן חביב, ואת זה הוא עושה
בטבעיות. הקטע של הזקן חביב, ז'תומרת. מין מופע סטנד אפ על מה
שעבר עליך במהלך היום. למרות שבמהלך היום שום דבר לא נראה
מצחיק. זה כבר מעבר למצחיק, זה קשה. זה ממש קשה. שהכתיבה
המשעשעת הזאת לא תטעה אתכם. אתה כולא את עצמך בתוך עצמך בלי אף
גירוי חיצוני. אתה אסיר בין ארבעת קירות הגוף שלך שכל חלק בו
כואב ודואב. אתה מתחיל לזכור רק במעורפל שלפני כמה ימים חתמת
על דף כזה שאומר שאתה מתחייב להשאר את כל העשרה ימים אבל מעבר
לזה התחייבת לעצמך שתשאר. שלא תשבר.
ואם תקום ותארוז ותלך אף אחד לא יגיד כלום ולא בגלל העובדה שהם
גם התחייבו לא להגיד כלום אלא כי סביר להניח שגם הם חושבים על
אותו הדבר.
אתם לא יודעים כמה פעמים פזלתי לעבר זאב שיושב בצד של הגברים
ורציתי לחבק אותו או לחלופין לשבור לו כיסא על הראש. כמה פעמים
דמיינתי איך אני משיגה גרזן ומנפצת לרסיסים את מערכת ההגברה של
האולם. אמנם אתה זקן חביב, אבל מה אתה שר? ומילא שר, למה לא
באותו הסולם? למה בצורה כזאת מזעזעת שלאוזן מערבית זה נשמע כמו
ניסור צורם? שלא לדבר על איזה נזק זה יכול לעשות לאנשים עם
שמיעה אבסולוטית. הדבר האבסולוטי היחידי שהם ירצו לעשות אחר כך
זה לחנוק אותו.
ברגע שהתחלתי לגלות גילויי אלימות מדאיגים - התחלתי לדאוג. אבל
אז זה נגמר.
אבות אבותיי עברו את פרעה ושלא מבחירה, אז שאני לא אעבור את
זה?
כשאתה כבר בחוץ אתה מתפתה לשכוח את מה שעברת לפני זמן לא ארוך
אבל ארוך מאוד בפני עצמו, ולזכור רק את המסקנות. אבל החוויה
הזאת היא לא משהו שמקטלגים במוח בתור משהו שאפשר לשכוח
והמסקנות הן רק הבנפיט של כל העניין. משהו שאתה רואה רק אחר כך
כשחזרת למציאות.
זה לא שאני מוארת עכשיו או משהו אבל חבל על כל הרגעים שאנחנו
גורמים לעצמנו לא להיות מאושרים רק בגלל איך שאנחנו רגילים
לפרש אושר.
לכו תעשו ויפאסנה. |