ההאשמות שלך מפרישות כאב, אובך זורם בעורקי הפחד המגודר שלך
ואת לא יודעת לאן את שטה.
ספינות העריצות לא מבקיעות את קרחוני העומס השקוף שלך ועוד
כוסית של וויסקי לא תזיק לאבק שמחכה לך, בינתיים.
הפיכות במעמד התלותיות מגבירות את האדישות הקיצית שמעולם לא
חזרה משנת החורף שלה.
עריצות היא אינה דבר של מה בכך. אין בה כל אופטימיות נוסטלגית
שבוררת את חלומות השתי-וערב ומשאות הבדיל שלך לא מנקבים
בקיומיות האנושית למחצה שלנו.
איפה השלמות באקזיסטנציאליזם ההרמוני שבנינו מסלעי ההרס שנובר
בתהומות ומבאר את הלך הרוח של מחשבות העננים.
הסחף נבלע בנהרות שגרה מביכים שאף-אחד כבר לא מחלק את ההזנחה
מנדודים ברחובות התקווה.
עקבות-עקבות של אפסיות הופכים את האש המרכזית לאויב הראשי
שמאיים על התבוסה ביתדות ברזל מעוצבים בנחשים שמתווכים בין
היער לשורשי הקיום הסתמי שמסתכם באופל לילי וירחים
מלאים בדי
מו            מים
   פנימיים.