עד לרגע בו קם
לעזוב
לא הבחנתי בגובהו.
גבר גדל מימדים,
רחב ותמיר.
אני חושבת לעצמי
"יכולה לראות אותו הודף אותי
באגרסיביות רכה
אל המזרון המטונף
על רצפת דירתו הריקה.
בחוץ רוחשת תל אביב
ובפנים חם, חם חם,
בעלי מלאכה 2007,
ילד-איש בתלתלים אדמוניים
בועל אותי עד שיכרון,
ממשיך
ורוצה בי עוד.
אני חוזרת אליו
כי הוא משורר,
והוא
גדל מימדים,
וכשהוא מתבונן בי במין ציניות כזו
(שעבר זמנה) שמאפיינת אותו כל-כך,
אני רוצה לרצות אותו,
לפרוק אותו מנשקו.
להתמסר לו
להכנע לו,
ואז להדהים אותו בעוצמתי.

בידיים הגדולות שלו,
השדיים שלי הקטנים
פועמים כשתי ציפורים,
ובין הרגליים שלי
הוא מבין פתאום
ערכם של ירכיים.
הוא יודע בי דברים שכבר שכחתי,
אני אישה,
והוא סולח לי מראש
על שאין לי כל סבלנות
ללמד אותו
מניסיוני הרב.
אבל אני אוהבת אותו
בלשוני
בסבלנות אין קץ
באגם המטונף שלנו.
ואני חוזרת אליו,
עוד ועוד אני חוזרת,
מכורה ומתמכרת
לכל הגודל הזה.
ואני נותנת לו לאהוב אותי, למרות
שאינני ונוס,
ואני אוהבת אותו
גוף אל גוף
מיוזע
ונינוח.

והוא בועל אותי
בעדינות ובכוח."

אתה יודע, השתעשעתי בך
לרגע קל,
ואני רוצה שתשתעשע בי
רק בלי לשבור את לבי.

הרבה הרבה מגע
יש לי בשביל הגבר שלי
הגבוה, האיתן הזה.
הרבה אהבה.
הרבה זמן לא השתמשתי במילה הזו.
אבל בין ירכיי יש בערה גדולה
אליך
אליך