[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שמעון בארי
/
בית, קניון, בית

הפרסומת בטלויזיה הבטיחה הנחות עד שבעים אחוז לכל המלאי
בחנויות הרשת. בחנות המשקפיים הקטנה שבקניון הצטופף קהל רב. כל
אחד ציפה לקטוף את ההנחה המפליגה, בהתעלמות גמורה  מכך שרק
ארבעה דגמים עלובים שהוצגו בחלון הראוה נשאו את ההנחה המובטחת.
יתר הדגמים בחנות שנשאו שמות מופלגים, הוצגו עם מחירים
מסולסלים בניכוי הנחות מתונות הרבה יותר. המוני האנשים בחנות
הסתובבו ומדדו משקפים ממדפי התצוגה, כשהם בוהים במראות ותגי
המחיר המונחים על אפם משווים להם מראה של מוקיונים.



יש לה תכונה יוצאת דופן. היא יכולה להכנס לקניון בבוקר ולצאת
ממנו בערב ועוד להגיד "לא הספקתי כלום". פעמים רבות כשאני מגיע
אחרי ארבע-חמש שעות לקחת אותה היא אומרת לי; לא הספקתי שום
דבר, בקושי עשיתי "ויש" בחנות אחת.
אם תשאלו אותי, רבע שעה בקניון הוא זמן ממצה למדי. אם נדרש אני
למשהו באחת מחנויות, אבוא ואכנס רק אליה. אבחר, אקנה, אריק
ארנקי ואמלט על נפשי מאימת הפיתויים האורבים לי בפתחים
השונים.
אין לי מה להלין. בשמירה על כספינו המשותף, הצל"ש מגיע לה.
מכות צריך להרביץ לה בכדי שתקנה משהו. וגם כאשר היא קונה, זה
עדיין לא הסוף. עדיין שמורה לפריט הקנוי הפתעה. לאחר המסע
הביתה ולינה בארון (הבגדים או הנעליים), שבוע עד שבועיים, הוא
יוסע ממקומו חזרה לקניון ותמורתו יתקבל פתק זיכוי. הארנק שלה
מתפוצץ מניירות והתיק שלה מלא זיכויים מזיכויים שונים, אשר
מוחלפים לבקרים ומשתנים על פי קצב הכניסות והיציאות שלה
לקניון.
אני את הבזבוזים שלי, עושה דרך האינטרנט כמו גדול. נכנס לי
לאתר קניות ידוע, בדרך כלל של מחשבים וחלקיהם ולא יוצא משם בלי
קניה קטנטנה של 300 עד 400 ש"ח. מה יש? הם פורסים את התשלום
לשנים עשר תשלומים שווים ללא ריבית. אז מה אני פראייר שלא אקח
את המציאה הזו?



לפני מספר ימים, קפא דמי בעורקי כאשר פנתה אלי במתק קול ואמרה
: "מה עם כרטיס הויזה שלך חמודי?"  ממממ...(כך אני). "לא הבטחת
לגזור אותו?". עליכם לדעת, לאחר נסיעתו של בננו הרביעי
(התינוק) למנהטן, הצטמצם הבית באחת. בקומה השניה של הבית,
נסגרו שלושה חדרים ומקלחת שירש מאחיו , עליהם שלט ביד רמה. שלט
גדול אותיות הופיע ברחוב ועליו הוצא הבית למכירה. אני, נשמתי
פורחת - הבית שלי, הגינה, העצים, המדשאה, הספסלים, פנסי הגן,
מערכת ההשקיה - איך אוכל למכור אותם? לאן אלך, אנא אני בא. אבל
מול רצונה של המלכה, המלך הוא מלכון. מזלי שהיא נוהגת כמו
בקניותיה בקניון, מהססת בקבלת החלטה ודוחה את הקונים. סיכמתי
איתה על סכום בלתי אפשרי שיהווה קו אדום שממנו לא יורדים. מפעם
לפעם לבי נאלם כאשר אני שומע התייחסות רצינית של קונה מזדמן,
אל הבית.
כך עובר כל שבוע כמו סמבטיון נורא שזורק אבנים, אבל בשבת הכל
נרגע. בשבת אנחנו מתיישבים בגינה עם כל העיתונים - אף אחד לא
מקופח - וקוראים להנאתנו, כשמפעם לפעם אנו מחליפים הערות
חותכות על המצב הפוליטי ועל מנהיגינו הבלתי נלאים, אשר עושים
חיל בדיכוי המעמד הבינוני אליו אנו משתייכים. אח... מה יפה היא
השבת כשנשארים בבית.



לא כל השבתות דומות. יש שאנו נוסעים תל אביבה לבקר את צאצאינו
המתנחלים בעיר הגדולה. להם, קשה לבקר את הוריהם המתבגרים, גרוע
מזה - אין להם טיפת זמן. השיטה הקפיטליסטית הביאה בכנפיה את
העבדות המודרנית, בה כל אחד זכאי לעבוד עשרים שעות ביממה תמורת
פחות כסף ההולך ופוחת. אימי היתה עקרת בית ואבי פרנס את
משפחתנו בכבוד. לו חיה היום אמא שלי, היתה נאלצת לצאת לעבוד
וגם כך שניהם לא היו יכולים להחזיק בית וילדים בשכר שקבלו.
פעם, הפטנט הזה עבד, היום זה לא הולך.



זה קורה לה שוב, כאשר היא נזכרת בילדים המסכנים שלה, שגוועים
מרעב במדבריות תל אביב המרושעת, הדאגה קורעת אותה. בשבוע כזה,
עולים כבר ביום רביעי  סירי ענק על הכיריים ובהם מתבשל כל טוב
הארץ, הנארז אחר כך בצנצנות זכוכית גדולות ומועבר לבתי הילדים
הרעבים (לאחסון ארוך טווח במקררים ולא פעם, משם לאשפה). הילדים
אומרים תודה, מעלים את הצנצנות כתשורה לבני זוגם השדופים
ומנשקים אותנו לאות תודה על לחיינו. בתנו הראשונה נולדה
כשהיינו בני עשרים וארבע. היום יש לנו שלושה ילדים מעל גיל
שלושים ותינוק בן 22, אבל רק נכדה אחת. וברדיו הודיעו זה עתה,
שבדרום נהרג בחור בדואי בן עשרים ושלוש, שהיו לו שלושה ילדים.




אנחנו הדור שדוד בן גוריון שימש לנו כמנהיג, סמל ואב רוחני
שהלכנו אחריו באש ובמים ושתינו בצמא את דבריו. עברתנו את שם
משפחתנו, ירדנו לגור בנגב, נישאנו בנישואים בין עדתיים והבאנו
ארבעה ילדים - הגשמה, ציונות לתפארת. מאז שירד האיש הזה מן
הבמה, לא הצליחו יורשיו וממשיכיו לעלות אפילו במעט. בחיזוריהם
אחר רסיסי מפלגות מיעוט, חוקקו למענם את חוקי החורבן שמאפשרים
למיעוטים, לכתות משונות, לדתות ובטלנים להתרבות ולהתפרנס על
חשבון מעמד אחד, חרוץ ועובד שדופקים על גבו במקל, מריצים אותו
כמו חמור ומחזיקים בפניו כפיתוי את בדל גזר הציונות שבה
האמין.



הנכדה הלכה לישון, התינוק במנהטן, הילדים עסוקים. אנחנו חוזרים
בשבת בבוקר הביתה - אל ביתנו השקט עם קומת שלושת החדרים
הנעולים. אל שלט ה"למכירה", למדשאה ולטויות המפוסלות. חייבים
להשקות את החברה'לך שלא יתייבשו וימותו. יושבים במרפסת, אוכלים
מלון, משבחים את טעמו וקוראים עיתונים תוך הערות ארסיות על
המצב ועל מנהיגינו המהוללים שעושים כמיטב יכולתם לדפוק
באחורינו ולהפוך אותנו לחמורים.

21/8/03







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דביק, מוזר,
זהוב, גמיש,
מעניין, קטן,
צמיגי, משונה -
מילות תיאור כה
רבות רק בשביל
לתאר את מה
שהוצאתי מהאף
הרגע.
אכן נפלאה היא
השפה העברית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/7/07 11:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שמעון בארי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה