לפני כמה שנים התחלתי להאכיל חתולי רחוב. התאהבתי בחתולה אחת
שהייתה מסתובבת מתחת לבנין אצלנו והייתי מביאה לה אוכל. כמובן,
קשה להאכיל רק חתול אחד בלי שחתולים אחרים יבואו וינעצו בך
מבטים עצובים ויללות, שמבהירות שהם יפלו וימותו בו במקום אם לא
תאכילי אותם. קיטי קט היתה שונה. היתה באה, אוכלת מעט ואז
מתיישבת עלי במלכותיות, והחתולים האחרים היו ניגשים למשימה של
לחסל את האוכל שהבאתי לה.
"תאכלי", הייתי מתחננת בפניה, "החתולים האחרים אוכלים לך את
האוכל", והיא, כדי לעשות טובה היתה נותנת לי להאכיל אותה.
יותר מאוחר, כשגדלה, חתולה שחורה, מבריקה ויפיפייה, למדתי דרכה
להכיר חתולים נוספים.
קיטי קט המליטה שלוש גורות, שלושתן יפיפיות שחורות מבהיקות,
והייתה מעבירה אותן ממקום מחבוא אחד למקום מחבוא אחר במסירות.
אחת מהיפיפיות האלו נפטרה עוד כשהייתה גורה. נשארו שתיים,
קראתי להן קוני וויסקרס. קוני וויסקרס, למרות שהיו העתק מדויק
כמעט של אימן בכל הנוגע לצורה החיצונית היו שונות מאימן. בעוד
שקיטי קט היתה ועדיין חתולה קנאית ויכלה לשרוט אותך אם ליטפת
חתול אחר בזמן שליטפת אותה, הבנות היו בעלות אופי מתוק יותר.
בהרצליה יש ניידת עיקור, ובזמן שלקוני היו גורים, מישהו חשב
שזה יהיה רעיון טוב לעקר אותה.
הפצע נפתח ומצאתי אותה שוכבת מתה בגינה שלנו.
ויסקרס, שעד אז התרחקה מהגורים, והייתה מגיעה רק בזמני ארוחות
החליפה אותה.
כל האנשים שמדברים בגנות חתולים וטוענים שהם לא נאמנים או
חכמים מספיק פשוט לא מכירים חתולים.

וזה המצב שלתוכו נכנס, או יותר נכון צלע, גנדלף.
ירדתי לגינה יום אחד וגיליתי גור חתולים שובה לב שרגל אחת שלו
פצועה. גור מתוק ואפור עם עיניים ירוקות משגעות וכפות רגליים
ענקיות ורגל אחת פצועה ונפוחה.
הכנסתי אותו אלי הביתה, למרת מחאותיה המאוד קולניות של אמי,
כדי שאני אוכל להשגיח עליו ולמרוח לו משחה אנטיביוטית לבעלי
חיים.
בהתחלה הוא ישן על המיטה שלי. ניסיתי להעביר אותו לרצפה אבל
כשחזרתי גיליתי באמצע המיטה צואת חתולים ענקית, וחתול חמוד
שמסתכל עלי בעיניים ענקיות. הבנתי את הרמז והעליתי אותו למיטה
כדי שהרצפה תחשב ל"חצר", והוא יעשה עליה צרכים.
אחרי יומיים מצבה של הרגל השתפר, הורדתי אותו אל מתחת לבניין.
כאן הכל היה תלוי בו, אם הוא חכם מספיק כדי לבוא להאכלות
היומיות ולהישאר מתחת לבניין עד שיגדל מספיק כדי לדאוג לעצמו.
קראתי לו גנדלף לא רק בגלל צבעו האפור, אלא גם ואולי במיוחד
בגלל זה שהוא היה חכם כל כך.
הוא למד מאוד מהר לרוץ אחרי ויסקרס והגורים האחרים, וויסקרס,
למרות שלא טיפלה בו, היא לא גירשה אותו מהאזור, מאפשרת לו
לשרוד ולהפוך לחתול ענקי וטוב לב.
מאז שאני מכירה אותו, גנדלף תמיד היה נחמד לגורים אחרים. אני
יכולה להיזכר בגור אחר שהגיע לבניין ושגנדלף השגיח עליו עד שזה
גדל.
לגנדף היתה בעיה חוזרת של עיטושים. בגלל הסיבה הזאת ובגלל
האופי השקט והרציני שלו, כאילו הוא תמיד מהרהר הרהורים חשובים,
המלצתי עליו לחבר שלי כשזה האחרון רצה לקחת חתול.
ההכרות ביניהם התחילה בסריטה. החבר ניסה להרים אותו על הידיים
כדי לקחת אותו למכונית שחנתה בסוף הרחוב, וגנדלף חשב אחרת.
יותר מאוחר חזרנו עם כלוב חתולים והפעם הצלחנו לקחת אותו
איתנו.
הוא היה כל כך מפוחד בהתחלה, מסתתר מתחת לספה, אבל מהר מאוד
הוא התרגל לדירה כאילו כל חייו הוא היה חתול בית.
חיבה מיוחדת נודעה לו לפסטרמה. לפסטרמה ולדייג. במשך יותר מפעם
אחת הורדנו אותו אל ממול לאקווריום, שניה לפני שהוא התחיל
לדוג. אחת השותפות החזיקה דג קרב סיאמי במטבח עד שגנדלף הצליח
להיכנס לשם.
השותפות לא אהבו אותו. הוא היה "חתול רחוב" ו"מלוכלך". לא עזר
שהסברתי להם שחתולים מנקים את עצמם.
החבר לעומת זאת אהב אותו מאוד. היה להם מין טקס כזה בהתחלה,
גנדלף היה ניגש ליד החדר, מילל את בקשת הכניסה שלו למרות
שראינו אותו פותח את הדלת בעצמו יותר מפעם אחת. החבר היה פותח
את הדלת וקורא לו להיכנס. גנדלף, לאחר שוידא שהוא מוזמן, היה
פוסע במלכותיות לתוך החדר ואז כל העניין היה חוזר על עצמו ליד
המיטה.
"מיאו, מיאו, מותר לי לעלות למיטה?"
"גנדלף, בוא תעלה, בא לכאן..."
הוא היה עולה לגג לשכב בשמש במהלך היום ואז לפני השעות שהחבר
היה חוזר הביתה, הוא היה מחכה לו ליד הדלת. בכלל היו לו קפיצות
אדירות. מגור קטן עם כפות רגליים ענקיות הוא גדל והפך להיות
חתול ענקי ושרירי, שירד ללא בעיות על ידי קפיצה מגג אחד לשני
(הקפיצות היו של כ- 3 מטרים כל אחת), ואז לגינה.
גנדלף היה מין חתול כזה, מנומס שקט ורציני. פעם נשארנו ערים עד
מאוחר, ואז באמצע הלילה החבר העיר בהפתעה "החתול שלי משחק!".
הוא רדף אחר יצירי דמיון חתוליים, וכנראה היה ביישן מדי כדי
לעשות את זה ליד אנשים אחרים. הוא היה כל כך נבוך שתפסנו
אותו.

כל הנימוס הזה נמס כשהבאנו את פיקסל, גור ג'ינגי קטן, ואחד
החתולים היותר שובי לב שיצא לי לפגוש. הם היו משחקים בהאבקויות
מדומות ובמשחקי תופסת מורכבים שנערכו בסלון הבית. הרהיטים
והכביסה התלויה שימשו להם מבצרים טבעיים, מאחוריהם הם יכלו
להתגנב ולהפתיע אחד את השני.
גם כשגנדלף חלה וכבר לא היה לו כוח לשחק, הוא עדיין היה מזיז
את הזנב כדי שפיקסל ירדוף אחריו.
בסוף 2006 מצבו של גנדלף החמיר. הווטרינר אמר שיש לו אי תפקוד
כליות, ושאין יותר מדי מה לעשות. טיפלנו בו בחודש האחרון של
חייו, גם כשהוא לא רצה לחיות. הוא לא רצה לאכול, ואנחנו היינו
מכינים לו עיסת מרק עוף ומאלצים אותו לאכול, בתקווה שהוא
יתאושש ויתחיל לאכול לבד. לבסוף אחרי לילה נוראי אחרון, נאלצנו
להרדים אותו, כדי שלא יסבול עוד. בן 4 שנים הוא היה במותו.
אם להיות טוב פירושו לדאוג לאחרים, לפעמים יותר משאתה דואג
לעצמך, החתול הזה היה טוב.

יהה זכרו ברוך.