פעם חשבתי שמי שממש רע לו מתאבד.
אז מסתבר שזה לא נכון. כי לי ממש ממש רע. ואני לא מתאבדת.
חשבתי לעצמי איך זה קורה. אני לא מאמינה שמי שמתאבד זה בגלל
שיותר רע לו ממני, כי עם כמה אגואיסטי שזה נשמע, אני לא חושבת
שיש הרבה יותר רע מזה.
אז אולי זה בגלל שפשוט עברתי את השלב הזה. אולי כבר רע לי ברמה
שאפילו להתאבד לא יעזור.
ואולי זה בגלל שאני עשויה מחומר אחר. החומר הלא מתאבד.
ואולי זה בגלל שהכי אכפת לי מה יחשבו עלי. ואם אני אתאבד, לא
יחשבו עלי דברים טובים במיוחד.
ואולי בגלל הפחד. כי אני פחדנית. נורא פחדנית. ואני לא מפחדת
למות. אני הרי לא אפסיד שום דבר. אני רק מפחדת שיכאב לי. או
גרוע מזה, שאני לא אצליח ואצטרך לחיות עם הבושה. או שמישהו
יתפוס אותי באמצע.
ואולי בגלל ההורים. לא שיהיה להם כל כך קשה בלעדיי. אולי זו
אפילו תהיה הקלה. ובכל זאת, לאבד ילד זה לא נחמד. וכל החוויה
המגעילה של השבעה ושל ההלוויה הדתית וכל זה... הם בטח נורא
יסבלו.
ואולי בגלל הסבתא הפולנית, שברגע ששמעה שבת דודתי האהובה הולכת
לפסיכולוג, כבר היא כמעט חטפה התקף לב. לא מהעצב, רק מהבושה.
ואולי בגלל שאני לא עושה עם עצמי כלום, אז גם את זה לא.
ואולי בגלל שאני כל כך ותרנית, שאני לא עושה שום דבר שאני באמת
רוצה לעשות, ולא הולכת עם שום דבר עד הסוף. אז גם עם זה לא.
כל הסיבות האלה עלובות. ממש עלובות. אבל כזאת אני. עלובה. ולכן
אני אף פעם לא אתאבד. רק אמשיך לסבול.