אתמול ביקרתי אצל הפסיכיאטר.
הוא לקח את כל הרגשות שלי, כל השנים שלי, כל החוויות שעברתי,
כל הדמעות שבכיתי, כל הפחדים שפחדתי, כל הכאב שכאבתי והסבל
שסבלתי.
לקח, שם אותם במסגרת, וקבע: או סי די, אכילה כפייתית, אישיות
נרקסיסטית. או במילים אחרות, פסיכית.
האבחנה הייתה חדה וברורה. לא היה מקום לבלבול. הוא ישב, הקשיב
וסיווג.
אז עכשיו אני יודעת מאיזה סוג אני. הסוג המטורף. הסוג הזה שגם
אם הוא ממש רוצה,
ומנסה חזק חזק, הוא לא יצליח להיות מאושר, לא יצליח להסתדר עם
אנשים, ושלא לדבר על למצוא אהבה.
זאת אני.
האמת שכבר ידעתי את זה, ובכל זאת, היה קשה לשמוע את זה מאיש
מקצוע. היה קשה לשמוע שהתרופה לנפש הפצועה שלי נמצאת בכדור.
כדור של פסיכים. עם שם מסובך. אבל זאת האמת.
ולכן מאז אתמול אני כבר לא משלה את עצמי. כי פעם עוד יכולתי
לומר שאני לא באמת פסיכית, וזה רק נדמה לי, ושכל אחד חושב את
זה על עצמו לפעמים, ואולי כל אחד הוא קצת פסיכי. ואפילו מדי
פעם הופתעתי כשמישהו ששפכתי את ליבי בפניו אמר שהוא חש כמוני,
והרשיתי לעצמי להרגיש רגילה, וזה היה כל כך כיף. אבל זה לא
יקרה יותר. כי אני לא רגילה, אני פסיכית.
והחברה הכי טובה שלי דיברה איתי אתמול, עוד לפני האבחנה, אחרי
שלא דיברנו הרבה זמן. היא הבנאדם שמבין אותי הכי טוב, או לפחות
הכי מתאמץ להבין. אבל היא לא יכולה להבין באמת. כי אין לה
אישיות נרקסיסטית. אז אנחנו מדברות, ופתאום היא אומרת לי שאני
עדיין תעלומה בעיניה, שהיא לעולם לא הצליחה לפענח אותי עד
הסוף. היא אפילו השתמשה במילה פסיכית, חצי בצחוק. היא לא ידעה
עד כמה היא צודקת.
וכעבור שעתיים הסתבר לי שכל דבר אפשר לסווג, לפתור, להכניס
לקופסא, לקטלג. גם אותי. וזה מה שקרה לי אתמול.
אבל לפחות עכשיו, אני לא סתם פסיכית. אני פסיכית עם תעודות, כך
שיש לי תירוץ לכך שאני לא עושה כלום עם עצמי. איזה יופי. כי
מסתבר שמה שחיפשתי כל הזמן זה לא להיות מאושרת, אלא דרך להצדיק
את זה שאני לא. אז מצאתי. ועכשיו מותר לי הכל. לבכות, להתעצבן,
לצרוח, להיות בדיכאון. זה לא אשמתי, אני פסיכית.


סתם כדי שתדעו עם מי יש לכם עסק...