אתה מנגן לי אהבה
על התופים האלה
שמבטאים את כל הרגשות העצומים שלך
ברעשם הגדול.
מבטאים את כל הרעש הפנימי שאתה מסתיר
אני מבינה אותך.
גם אני מסתירה.

וכששאלתי במה אתה מאמין
ענית שבמוזיקה
ואני שומעת בשירים שלך
את הכאב
ואת העומק העצום הזה.
שומעת את הרגישות שלך, ואת כל החולשות.
ואני רואה בעיניים שלך,
את העצב שלא עוזב.
רואה בהן את העבר שאתה לא מזכיר.
בידיים שלך אני מרגישה את האהבה
שאני לא מבינה מאיפה היא מגיעה.
בשפתיים שלך אני טועמת את העדינות
והאכפתיות.
טועמת את התמימות.
ורק רוצה לצעוק.

איך אתה מסוגל לאהוב את גוש הקרח שאני
בובה בלי רגשות. מבט דומם.
גוף שאינו יודע לאהוב.
שפתיים שנוגעות, לא נוגעות.
איך אתה מסוגל לאהוב את הקרירות והאדישות
איך אתה מסוגל לאהוב את הפחדים?
אתה לא מרגיש את השלג?
אתה לא שם לב?
חושבת על הלב החם הזה שלך,
למול הקרח שבי.
ורק רוצה לעצור מלפגוע.
רק רוצה להגיד לך די
אבל פוחדת.

אז ממשיכה להקשיב לך
מנגן לי אהבה.
לקול התופים שבך
שרק מתחזק עם הזמן.