שקט.
הקירות זזים כאילו מישהו הולם בהם בחוזקה.
אבל שקט.
גשם מטפטף עליי.
רגע. לא. זה לא גשם. אני בתוך הבית. לא יכול להיות שזה גשם.
משהו מטפטף עליי. זה קר. כ"כ קר שזה מעביר בי צמרמורת.

משהו מרשרש שם. בצד.
אין לי אוויר.
אוויר! תנו לי אוויר!
מהגרון בוקעים קולות מחרחרים.
לא. זה יותר כמו כלב עם קשיי נשימה.

יכול להיות שזה הם?
באו לקחת אותי איתם?
בתוך המכונית ההיא?
לשם?
לא. לא יכול להיות.
לא גיליתי לאף אחד שאני כאן.

אולי הם גילו בכל זאת?

היד רועדת.
מתי היא התחילה לרעוד?
אני לא זוכר.

גם היד השניה רועדת.
אי אפשר לשלוט בזה.
אני דורך עם הרגל על היד. מנסה לעצור את זה.
הבת זונה לא מפסיקה לרעוד.

שוב שקט.
זה היה גדליה. הוא מחפש אוכל.
הנה, הוא רץ לקצה השני.
טוב, אז זה לא הם.
מזל.

אני ממתין. לא זז.
ככה הם לא יצליחו להפתיע אותי.
הידיים עדיין רועדות.
כבר התרגלתי לתחושת הרעד.
זה אפילו קצת נעים.
אני עוצם עיניים, מנסה להתרכז.
השקט הזה .. יש בו משהו מרגיע ..
אבל הוא מסוכן באותה מידה.
דווקא ברגעים הכי שקטים הם נוטים להפתיע.
בלי כל התרעה מראש הם מתפרצים.
לוקחים הכל. כולל אותך.
ולך אין את הכוח להתנגד.
זה חזק ממך.

ברגע שזה קורה, אתה רק רוצה להגיע. לשם.
לגמור עם הסיוט, עם הנסיעה.
כולם אומרים שכל הדברים הבאמת גרועים קורים בנסיעה.
זו הדרך שלהם לחסוך מעצמם את ההתנגדות מאחורי דלתות המתכת.
הם יודעים שזה עלול לעורר את השאר.

כבר בנסיעה מזריקים לך את החומר.
ואתה? רק נהנה מזה.
בהתחלה זה כואב.
אחר כך מדגדג בכפות הרגליים.
חום אופף אותך.
אתה מרגיש כמו בגן עדן.
עד שזה מתפוגג.
אז, אתה קולט איפה אתה.
אז, אתה קולט שזה הסוף.
מכאן כבר אין לאן לברוח.
אין.

אבל לי זה לא יקרה.
הם לא יצליחו למצוא אותי.
התחבאתי במקום טוב.
אולי טוב מדי.

רגע, איפה אני?