הרצינות שלך מהדהדת בנטישת הכוכבים התועים שלך.
עשי לילה הם היחידים שמרוויחים מהשמן ואת מסדרת את החלומות
המרקיבים שלך בצנצנות אושר סדוקות.
האוויר מתוכן נמהל באדישות שלך וכל השבילים הופכים לדרכי אפר.
את נושפת ושואפת ואין ריק יותר גדול מזה.
החמצן המוקצב לך מתפזר בין כל הסיכות הנעוצות בך, ובמילא אין
טעם להוציא אותן ולתפור מחדש.
שבוע ועוד שבוע ברקמת הפחד מאכזבים אותך שגרתית ואת מתגברת על
הדחף להאבד בתהומות החיות.

איפה הגדר שמורה על סיום
ולמה פרחים של זמן לא נובלים כבר.