יום אחד אני אמצא אותך ואשוב,
אמצא אותך, ואפגע בך שוב.

מה גורם לך לחשוב שנפגעת?
את פניי בשנית הרי עוד לא פגשת.

עזבני כעת,
עזוב אותי עד עולם.
את צעדי בשנית לא תאט,
והמסתוריות תהיה כנעלם.
בפעם האחרונה במשוואת החיים,
אתה חייב להעמיד פנים.

ותזכור יקירי,
כולנו ברי מוות... אנשי תמותה.
ברגע שתשתתק המנגינה,
נהפוך כולנו להיות שוב בודדים.
ופעם נוספת בחיינו,
נתמודד מול המוות - והוא מול פנינו.

החיים מאיימים כשאתה לא איתי,
הרי אחר אף פעם לא אחז בידי.
ולא כיוון את צעדיי.
כי רק אתה האזנת לתפילותיי.
אך אתה חייב להעמיד פנים,
בפעם האחרונה בחיים.

אני לא מאמינה שתבוא אלי, שתשוב,
לפעמים אני תוהה אולי אתה עוד רק "אהוב".
ולפעמים אני תוהה אם אני אשאר לבד,
שקועה בחטא שנראה כמאיים לעד.

ולא תהיה פה להרחיק אותו ממני שוב,
שקועה בזיכרון הכל כך כאוב.

אני זוכרת שאהבנו, מזמן.
מאז הפכת להיות כרואה את החיים בשחור ולבן.
ואף פעם לא הבחנת שאבדתי בעלטה,
ומאז הכל שחור מאפלה.

אני לא מתפלאת,

איך אתה לא מבדיל בין בכי לשמחה.
כל הרגשות שהיו לך קפאו,
מחכות ללהבה.
שתפשירן,
אך גם תשרוף לך את הנשמה.

נודד בין המחשבות,

אתה עוד תיזכר,
איך החטא מולך עובר.
ואת חייך לאט לאט שובר,
נוגע בתווי פניך קלות.
משאיר צריבות,
של שקרים ואכזבות.

אתה תנסה בשנית, תתאמץ שוב,
כשזה יגיע לסוף תתעקש לשוב.
ולכולנו תתחיל לנבוט האמונה,
שעוד יהיו רחמים על כולם בעת האחרונה.

הייתי רוצה להכיר אדם ללא מסתוריות,

ושהרוח על פניו נושבת באיטיות.
מצילה אותו מהחטאים,
מתי יגיע הזמן שנתעלה מעל כל השקרים?!

אז יהיה הזמן, כשאני אסגור את עיניי...