יד מלטפת,
יד מכה,
ישנה.
קשורה לפינה,
תחת השמיכה.
מוזיקה שקטה מתנגנת,
מהרדיו על השידה היא פורצת.
רוח פראים שורקת,
את החלון הוא שובר.
הסיגר הבוער,
העשן מסביבה והוא בה גוער.
אש בוערת בראשה,
מביטה בתקרה.
בתנוחת עובר,
והשעון מראה את הזמן שעבר.

יד מלטפת,
יד מכה,
משנה תנוחה.
מגלה שהיא כבולה,
מנסה לברוח.
בועטת באוויר,
זועקת עד סוף הכוח.
שורטת את הקיר,
מנסה להירדם בשנית.
אך זיכרונו מולה,
נראה כמטושטש.
שקועה באפלה,
נרדמה.
בתנוחת עובר,
והשעון מראה את הזמן שעבר.

יד מלטפת ,
יד מכה,
משחררה מהפינה.
חופשיה לכאורה,
הוא מעמם את התאורה.
מלטף את עורה,
מתחיל לשרוט.
ובשנייה אחרי כן מלטפה,
אוחז בה כאילו הייתה פעוט.
חסרת הגנה,
נואשת לעזרה.
מתפללת ומקווה,
אך שוב היא בפינה.
קשורה,
כמו חיה בכלוב.
בובת ראווה,
שבה לשנתה.
בתנוחת העובר,
והשעון מראה את הזמן שעבר.

יד מלטפת,
יד מכה
מתעוררת מנשיקה.
הוא אוחז אותה בחוזקה,
זורק אותה לקיר.
את ארסו בה מנסה להחדיר,
כמו אלמנה שחורה.
ברשתו מנסה לעטוף,
את ניבו מתחיל לשלוף.
בידו האחת מחליף תחנה,
מנגינה אחרת נשמעת.
בידו השנייה בה מנסה לגעת,
היא נרתעת.
זזה לאחור,
אך עודה קשורה לפינה.
מתכווצת בפינת המיטה,
נופלת לתרדמה.
בתנוחת העובר,
והשעון מראה את הזמן שעבר.

יד מלטפת,
יד מכה,
הרוח בחלון פסקה.
והשמש מלטפת את עורה,
הוא נעלם .
וכל זיכרון לו נדם,
נוגעת בידה.
מרגישה דם,
ידה הכבולה.
משוחררת כעת,
היא חופשיה.
קמה מהמיטה,
מנסה לעמוד יציבה.
אך נופלת לרצפה,
זועקת לעזרה.
בכוח דוחפת,
מאמץ נוסף והיא כבר עומדת.
כבר לא בתנוחת עובר.
והשעון מראה את הזמן שעבר,
תשעה חודשים במספר.