כשהתחילו, הרבה עזים הודיעו שאין ברצונן להיות עזים, אך כשהדרך
הפכה להיות קשה, הן פנו לרועה הצאן הגדול מכולם.
אותו אחד שנראה כפתרון האולטימטיבי, שמציע הקרבה קטנה לעומת
חיים שלמים של רווחה.
בדרך פגשו המון עזים שחלקו אתן את אותם חששות בתחילת הדרך, אבל
עם המיזוג ביניהן, הן מצאו שותף להקרבה הקטנה שבדרך.
חלק מהעזים הגיעו לנחלתן, חלק לא.
אחרי הרבה שנים, כשכל העזים כבר לא היו טובות עוד למרעה והיו
מעתה נתונות לגחמתו של בעליהן, הן חשבו על רועה הצאן הגדול.
האם היו עוד רועי צאן בדרך? האם העובדה שכל כך הרבה הולכים
בדרכו משאירה אותנו ללא זהות? האם בעצם הספקנו כל מה שרצינו
לעשות כשכל העולם עוד היה פתוח לפנינו?
. |
