הלוואי שלא הייתי יודעת את שמך. הלוואי שפניך לא היו מצליחות
להצטייר במחשבותיי והיית גורם לא ידוע מבחינתי. היית משוטט
בחלל העולם עם חיוך מרוח על השפתיים, לב שלם וראש מנוקה מדאגות
וחי את החיים שלך בשקט. היית מתחתן ומביא לעולם היפה הזה שלושה
ילדים שלווים. היית אוהב אותם ונושם אותם ולא היית מכיר דרך
אחרת לחיות כאן חוץ מלעמוד על המרפסת ולחבק שקיעות בעדינות.

הלוואי שלא הייתי יודעת מי אתה. מוחי לא היה מכיר בקיומך כלל.
לא שולל את חייך, פשוט לא מודע אליהם. ולא הייתי יודעת שאתה
קיים.



הייתי נתקלת בך באמצע רחוב סואן בתל אביב, כי שם הרי פוגשים את
כולם, ועם המרפק שלך היית בלי כוונה מפיל לי את התיק. היית
מתנצל עשרות פעמים בדקה ההיא ומתכופף כדי לסדר את הבלאגן ולא
היית מבין איך כל זה קרה. הייתי מתעצבנת בהתחלה ואז מתחילה
לצחוק.
היית נשאר בזכרוני כאיש מגושם, אבל מיוחד, עם חיוך גדול
ועיניים בוהקות. ולא היינו מתראים עוד לעולם.


הלוואי שלא הייתי מגיעה למצב שבו אני מתחבטת בשאלות שגדולות
עליי בכל כך הרבה מידות ומנסה בתמימות למצוא להן פתרון
הגיוני.


הלוואי שאמא שלך תפסיק לבכות. כמו ילד קטן תרוץ לעבר זרועותיה
השרועות במרחק בין אחת לשנייה שמתאים בדיוק לראש שלך ותשתחל
ביניהן. תחבק אותה חיבוק שיעלים את האפשרות שלה להוציא יותר
דמעות מהעיניים.



"ושבו בנים לגבולם"

אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט, מחכים לכם בבית.