היה זה ביום הולדתי ה-41.

כבכל בוקר הגעתי למקום עבודתי.
מיד בכניסתי פנתה אליי אחת הפקידות. "קיבלנו הבוקר המון
קריאות. איזה לחץץץץץ. ודרך אגב, לפני שאשכח: מזל טוב.זה
בשבילך" והגישה לי משהו עטוף.
הודיתי לה על המתנה. וקיבלתי את קריאת השירות הראשונה שבה עליי
לטפל.
לאחר ששבתי לחברה, נקראתי לחדר ישיבות. נכנסתי לשם ושם הופתעתי
מההפתעה שהכינו לי. אך לא אלאה אתכם בזאת.
לאחר סיום העבודה, כשהגעתי הביתה, אמרה לי אשתי "נצא קצת
לחגוג".
יצאנו למסעדה טובה, אשתי, אני וזוג חברים. לאחר שסיימנו יצאנו
וישבתי במושב שליד הנהג.
לאחר כמה דקות נסיעה סונוורתי מאור שבא ממולי. הספקתי לקלוט כי
"האור הזה" מגיע מאוטובוס וכי מס' הקו הוא 446 (כמה סמלי).
מה היה לאחר מכן איני זוכר.

לפתע אני נמצא במקום המזכיר חדר בבית חולים. אני רואה מישהו,
השוכב באחת המיטות, ומהרהר "מעניין. הפנים האלו מזכירות לי
מישהו". לאחר כמה דקות נכנסת אישה בלבן ומכסה את פניו.
לא הצלחתי להתגבר. הסקרנות ניצחה. והבטתי בכרטיס שלרגלי המיטה.
הופתעתי! על הכרטיס היו כתובים פרטיי...
לאחר שיצאה מכסת הפנים מהחדר ראיתי כי אבי ממרר בבכי.
ניגשתי לחבקו ולהרגיעו, למרות שלא הבנתי על מה הבכי. והוא -
כלא שומע.
לאחר כמה דקות ראיתי את קרוביי, שכבר אינם בין החיים, באים
לקראתי.
התחלתי לפזם "אבא בא, סבא בא, אריה מכפר סבא בא..."

פתאום הרגשתי שמושכים אותי חזק כלפי מעלה...
רק כעת הבנתי שיום הולדתי זה נחוג "מצאת החמה עד צאת הנשמה".


אנא מכם, הקפדה על חוקי הנהיגה אינה המלצה, היא חובה!
חייכם, ויותר מכך - חיי אחרים, תלויים בזה.
סעו כחוק ובזהירות.