צלילי ילדותי נוגעים בפני מידי פעם
ולהם ריח של תמימות וציפייה,
הכיצד זה הפך לריקבון יאוש ובושה? .
כאשר דם נוזל מעיני ומחלחל לנשמתי,
צלילי ילדותי שבים לבקרי.
ולהם מנגינה טהורה.
מביטה במראה.
מראה,
ההרוסה מפאת השנים.
הם כבר לא אותן פנים.
כל כך עייפות,
חשוכות מרפא,
מצולקות,
זרות לי, אחרות.
מראה מבחיל,
והעיניים,
רק בעיניים,
נותר ניצוץ אחד בוהק ומכחיל.
מתחת לעץ מתיישבת .
נושרת לה השלכת .
תקוותי אותי חובקת .
האכזבה לפתע פורצת ,
מציפה את כל חדריי כהרף עין
והדם שוב החל לזלוג לו מהעיניים .
עשן סמיך אותי מקיף,
המתחזה לענן.
לו צורה של החמצה,
ומעט בו מזכיר בחירות שגויות.
ענן, המסרב להתמוגג.
חג לו מעל ראשי ומאיים להרגני.
תמיד אותו ריקבון,
זורם לו מתחת לרגליי
אשר למדו לרוץ, למדו ללחום .
כמעין סערה הסוחפת את חיי אל תוך צחנת הגיהינום.
כך גם אותו ריקבון שוטף
וצליל ילדותי שוב אותי עופף.
אך ישנה מנגינה נוספת,
המתנגנת כנבל בידיו של מלאך.
מצפה לעת שתוכל לעולם לפרוץ
ולא להתנגן לה בשקט.
מנגינה מתמשכת,
חזקה מזאת של השלכת.
נעימה מזאת של ילדותי.
את הצלילים הללו יוצרת הוויתי,
אשר מתפללת שנים שאסתדר כבר עם עצמי.
ומי אם לא אתה,
הדוחק בהוויתי לפרוץ.
מנסה לגשר ביני לבין שכבות נפשי האבודות,
הסוררות.
מאיץ בי להתאהב, לחוות, לשנות.
לחיות.
או מוות יפה שלי,
אין אני עוצרת בזכותך,
הוויתי היא מתנתך.
הרי החותם הסופי יהיה שלי בדיוק כפי ששלך.
מפיח בי כל בוקר אש הבוערת בעצמותיי ומאיצה את חיי.
או מוות נפלא שלי ואכזר. |