[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנטואן א. פלרי
/
הרועה בשושנים

אני הרועה בשושנים. השדה הזה כולו שלי. אני עומד על הגבעה
המושלגת ומביט בו, שדה ענק ואדום, כשטיח של כבוד הנפרש
למרגלותי - שטיח של דם שמחכה שרגלי יפסעו ויפרמו בחוטיו. אני
יורד מן הגבעה, גלימתי מתערבבת בשלג הצחור, הופכת לחלק ממנו.
אני יורד אל הדשא, ריחו ממלא אותי, ומביט שוב אל אותו שדה
מהפנט. איני יכול להתיק את עיניי ממנו בימים מסוימים, למרות
שהוא שלי בששת אלפים השנים האחרונות.
שדה השושנים שלי. כל פרח בו הוא נשמה, בתוך כל זרע ישנו גרעין
נשמה. אט-אט, עם מי הגשם הזורמים מגן העדן, הגרעין והזרע
מתחילים לנבוט, אחד אל תוך השני, ומתוכם צומחת שושנה יפהפיה
ומלאת הדר. אין כאן שתי נשמות תואמות, יש רק נשמות דומות - זכר
ונקבה. כל גרעין נשמה מופרד לשני חצאים - זכר ונקבה - וכל אחד
מהם הופך לשושנה אחרת. לכל שושנה הגודל שלה, הצורה שלה, והנשמה
שלה, ולכל נשמה יש עת אחרת שבה היא צריכה להקטף.
אני הרועה בשושנים. תפקידי לשתול אותן, לדאוג להן, ולבסוף גם
לקטוף אותן. כל שושנה שנקטפת נעקרת עם שורשה מהשדה ומאוכסנת
בתוך צנצנת בדולח מיוחדת. הצנצנות מאוכסנות כולן בתוך מערה
בקצה השדה, למרגלות ההר הצחיח מחד וההר המושלג מאידך. שם, בתוך
הצנצנת הפרח מחל בנבילתו האיטית. במשך שנים, שמספרן תלוי בפרח
עצמו, השושנה משירה את עלי כותרתה, אחד-אחד - עד שלא נשאר בה
דבר והגבעול כולו הופך קמל, יבש וכפוף.
כל שושנה היא חיים, כל שושנה היא חיים של אדם בעולם שמתחתי.
לכל שושנה יש שם אך אני איני יודע מהו. לכל שושנה יש חיים -
רגשות, דאגות, ומחשבות, אך אני איני יודע מהם. כל שושנה היא
חיים.
אני הרועה בשושנים. תפקידי הוא לדאוג להן, לאכסן אותן במערה,
ובבוא היום גם להוציא את הגבעולים ועלי הכותרת היבשים ולקבור
את הצנצנת בחלקת הקבורה שמימין לשדה. אני הרועה בשושנים, ואני
גם הקברן. בין אם זו שושנה שתשעים וחמישה עלי כותרת נשרו ממנה
על קרקעית הצנצנת ובין אם זו שושנה שריח קטיפתה עודנו בין
אצבעותי ושניים או שלושה עלים מונחים ליד גבעול קטן שקמל תחת
עומסו של העולם.
אני יורד לשדה וקוטף בעדינות שושנה אחת, מריח את ריחה הצח
והענוג, ריח של חיים חדשים וטהורים. מגלגל אותה בין אצבעותי,
מלטף את עליה, קוציה, את גבעולה המלא במי עדן. מנסה להרגיש
ולשאוב קצת מן הטוהר והזכות שבוקעים ממנה.
אני הרועה בשושנים.



"הרועה," אני שומע קול ענוג מאחורי קורא לי. אני מפנה את ראשי
ושם נצבת 'קול-מבשר' במלוא הדרה. שיערה משתלח על כתפיה כקרני
שמש זורחת מן האופק, עיניה התכולות כקרח ננעצות בעיני וקוראות
אותן כספר פתוח, מבין שפתיים ורודות מבצבצות שיניים צחורות
כלבנה. זהוי בת קולו של האל, אחת מהן יותר נכון לומר, היא זו
שאחראית להעביר את דבריו ואת הנעשה בעדן אלי.
"מה בפיך?" אני שואל אותה בהתרגשות, נוכחותה ממלאת אותי וליבי
אינו מפסיק לרעוד. פעם אהבתי אותה, הייתי מאוהב בה לגמרי, ולכן
הוגליתי לכאן מכס האל וכנפי נלקחו ממני. שהרי למלאכים אסור
להתאהב בבנות הקול.
"בשורות רעות," היא אמרה והרכינה ראשה בעצב, "מאוד." הוסיפה.
"ומה הן?" שאלתי בפחד, לא כל יום יוצאות מעדן בשורות רעות.
"החל חרון-האף." היא אמרה כמעט בבכי ופי נפער בתדהמה. "סמאל
פתח את שעריו, השדים כולם פרצו אל תוך העולם, הם עושים בו
כרצונם. ממלכה חדשה של גהנום נוצרה ונפתחה בשבילם על אדמת בני
האנוש. 'בן-השמשות' ויצירי האל משתלחים בשדות הארץ, עושים בהם
ובבני האדם שפטים. פוסידון ומים-רבים גם הם בדרכם אל ערי החוף,
רוצים להשתתף בחגיגות ההרס."
לא מצאתי מילים בפי, חרון-האף הגיע, לא האמנתי שזה יקרה לעולם
אך כל הסימנים היו תלוים באויר.
"ומי עומד בשער הרחמים?" שאלתי לבסוף.
"אין."
"הם לא שלחו סנגור?!" שאלתי בפליאה.
"שלחו. אובאמה, משהו כזה, ישב בשנים האחרונות באשפוז בבית
החולים לחולי נפש באזור אירופה."
"זהו הנביא האחרון, לא? אם זכרוני אינו מטעני..."
"אכן, הם לא האמינו לו, חשבו שהוא מטורף וכבלו אותו למיטות
וכדורים."
"אז אם יש סנגור למה הוא לא עומד בשער הרחמים?"
"כי אין."
"אין מה?!" שאלתי בכעס.
"אין שער הרחמים..." היא אמרה בעצב. "כשהובלנו אותו אליו ראינו
ששער הרחמים נעול על שרשראות ובריחי ברזל חלודים. האל לא מוכן
לשמוע."
"ומה איתנו? מה לגבי בני הבריאה הראשונה?"
"לא ידוע, תלוי בכעסו של האל ובעוצמתו של חרון-האף. כמו שזה
נראה עכשיו ישנו סיכוי גדול שגם אנו נושמד. שכן אם שמעת
זיו-כוכב-בוקר הוגלה."
זיו-כוכב-בוקר היה אחראי על האור בעולמות, והמשמעות להגליתו
היתה נוראית. עמדתי חסר אונים, מביט בבוהק הגלימות הצחורות של
שנינו על רקע שדה השושנים, ומבין שזה הדבר הבוהק היחיד שנראה
בתקופה הקרובה. הכעס הגיע וכעת עלינו לשלם אלפי מונים על מחיר
טעויותינו.
"עכשיו מגיע החלק הקשה," היא אמרה בגרון חנוק ועיניים מושפלות
לאדמה, "קיבלת פקודה מהאל להשתמש במגל הזהב."
עיניי נפערו בתדהמה ולא ידעתי את נפשי.
"עליך לקצור את השדה כולו, לאסוף את השושנים באלומות ולערום
אותם בקצה העמק, שם עליך להעלות באש את כולן ללא יוצא מן הכלל.
אתה יכול לבקש עזרה מ'בן-השמשות' אך לדעתי הוא עסוק ואין צורך
בכך. העבודה צריכה להתבצע עד השקיעה. אני יודעת כמה זה קשה
הרועה בשושנים, זה לא קל לאף אחד מאיתנו, אולי רק ליצירי
הגהנום, שתאבת הדם נוטפת משיניהם החדות. אך האמן לי הרועה, זה
לא קל לאף אחד מאיתנו." היא אמרה. אמרה ונעלמה.



לפעמים הכאב ממלא אותנו ואנחנו כבר לא יודעים לאן לברוח.
לפעמים אנחנו מרגישים חסרי אונים מרוב עצבות עד שבא לנו לרוץ
ולא משנה לאן. לפעמים אנחנו מרגישים ככה בדיוק אך חייבים
להמשיך בשגרה, חייבים למלא את משימותינו למרות הכל, וזו ההרגשה
הכי גרועה.
הלכתי בכבדות אל המרתף כשפני שטופות בדמעות ומליחות נוטפת על
שפתיי. כל היצירות נבראו מיסודות העולם ומים בתוכם. את הדמעות
האל יצר ממי הים, לכן לפעמים למלאכים ולבני אנוש יש חשק בלתי
מובן ללכת ולהתבונן בים כשהם עצובים, כאילו כדי להחזיר לו את
אשר שייך לו. בתוך המרתף החשוך פילסתי את דרכי אל קופסת עץ
חתומה בשעווה ושעליה כתוב בדם משפכו של נהר הגהנום -
"חרון-האף". פתחתי אותה ובאפילת המרתף הבהיק מגל זהב, אחזתי
אותו בידי ועליתי אל השדה.
מגל זו? אומרין לו הן. מגל זו? אומרין לו הן. מגל זו? אומרין
לו הן.

מתחת לענני הסופה האפורים עמדתי והבטתי בשדה השושנים שלי, שדה
הנפשות שלי. לקחתי אויר אל ריאותיי, הבטתי למעלה כמחפש את
בוראי, והתקדמתי אל עבר השדה.
האקצור? אומרין לו קצור. האקצור? אומרין לו קצור. האקצור?
אומרין לו קצור.

התחלתי במלאכתי.
בידי החזקתי בחוזקה קבוצת שושנים, אוחז בהן ולא מרפה, קוציהן
חודרים אל תוך עורי, ננעצים בו ופוצעים אותו. דמי הכחול מתחיל
למלא את ידיי וגלימתי, אך לי זה לא אכפת, אני ממשיך - אוחז
בחוזקה ובתנופה מהירה משתמש במגל הזהב. אוחז וקוצר, אוחז
וקוצר, כאחוז דיבוק. אני משתדל שלא לחשוב על דבר מלבד העבודה,
מנסה להמנע ממחשבה על התוצאות והמשמעות, מנסה להמנע מרגש. אוחז
וקוצר, אוחז וקוצר.
לאחר כמה שעות כולי מזיע ושרירי עייפים. אני מתנשף ומסתכל על
ההרס שמאחורי. אלומות אלומות של שושנים קצורות מפוזרות על
השדה, עלי כותרת מפוזרים בכל עבר, מתעופפים ברוח הסערה
המתקרבת. גבעולים שלוחים לכאן ולכאן, דם שושנים זורם בשדה שהפך
כבר לשדה קרב. הרס. חרון-האף.
אני מסתכל לפני, האלומה האחרונה, בנשימה קצרה אני אוחז בה
בחוזקה, מנסה להרגיש כל קוץ וקוץ חודר לבשר אצבעותי, אני מניף
את המגל שהתמלא כבר כולו בדם אדום כיין, דם שושנים טהורות.
ובעודי זועק זעקת שבר וכעס המופנית כלפי השמיים אני מטיח
בחוזקה את המגל ושוחט את האלומה האחרונה.
אני תשוש ועייף, נפשי יגעה אך המלאכה חייבת להתבצע עד השקיעה.
אני אוסף את האלומות כולן ועורם אותן בערימה מסודרת בקצה העמק.
אני עומד ומביט באלומה הגבוהה שנוצרה מכל אלומות השושנים של
השדה רחב הידיים שהיה פעם השדה שלי. הדבר היחיד שאני יכול
לחשוב עליו הוא שהאלומה הזו מזכירה לי את מגדל בבל.
אני עומד ומביט, פניי וגלימתי, שהיו פעם לבנות וצחורות, מלאות
כעת בדם. דם כחול ודם אדום מעורבים יחדיו, כמסמלים את הקשר
הנצחי בין בני האדם למלאכים. בידי אני יוצר כדור אש קטן, אט-אט
אני מגדיל אותו, ממלא אותו באנרגיה שנותרה לי, יוצר ממנו מעין
חמה קטנה ומבעבעת, האש החמה מאירה את פני המלוכלכות. בתנועה
אחת מהירה אני הודף את כדור האש אל אלומת השושנים ומעלה באש את
כל האנושות העתידית שבתוך מספר דקות תהפוך לפחם שחור.
אני הולך אל מערת הנשמות, מערה ארוכה שאורכה כשתי יבשות או שני
תתי-עולמות. אני מביט על הצנצנות שסדורות בה באופן מופתי, על
השושנים שמזדקנות בה אט-אט, שושנים שחלקן אולי לא יודעות מה
מצפה להן בזמן הקרוב מאוד.
"הנה זה מתחיל," אני ממלמל לעצמי. מקצה המערה מתחיל להגיע חושך
אפל מלווה במשב של רוח קרירה, זורם אל תוך המערה כמו נהר שסכרו
נפרץ. במהירות עצומה החושך עושה את דרכו בתוך המערה ואת מה
שכבר בתוכו לא יהיה ניתן לראות עוד לעולם.
צנצנות הבדולח שהחושך כבר בלע, ואלו שהוא מתקרב אליהן, מתחילות
להתנפץ. ברעש מחריש אוזניים ובעוצמה לא מוכרת הן מתנפצות אחת
אחרי השנייה. מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור, כולן מתחילות
להתנפץ לאלפי רסיסים, הרעש בלתי נסבל ואני מדמה לעצמי שאני
שומע זעקות. הרסיסים מועפים אל היציאה מן המערה, מוטחים בגופי
ובפניי. אני מרגיש את שריטות הבדולח החד בבשרי אך זה לא משנה
לי, אני ממשיך לעמוד וממשיך להתבונן בפרחים שטיפחתי מושחתים.
"המלקט הגיע," אני חושב לעצמי, המלקט הגיע והוא משתמש בחרמשו.
המלקט הגיע.
אני הרועה בשושנים, אני מטפל בהן, אני משגיח עליהן, אני שותל
אותן, אני דואג להן, אני קוטף אותן, אני קובר אותן, וכן - אני
גם משמיד אותן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מאיזה מוצא השד
העדתי?






נחשון קלאש-ראש
תוהה ומתהה


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/12/07 23:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנטואן א. פלרי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה