תגידי, קו 149 לתל אביב כבר עבר? אני בטוח אאחר, זה כבר מאוחר
לי מדי. אפשר לשבת לידך? אחח איזה יום קשה מצפה לי. למה לא
הקשבתי לאמא כשהיא אמרה שאני צריכה ללמוד. עכשיו כבר מאוחר
מדי. איזה עתיד כבר יש לי, אני גרושה, ושני הילדים שלי אם יכלו
- היו עוזבים אותי כבר עכשיו. קצת קשה לי לפרנס לבד. עוד איזו
עבודה יש לי... אפילו בחג אני צריכה לנסוע. לילדים אוטיסטיים
אין חופש.
ומה איתך, מה את עושה בחיים? אהה באמת? ועוד כמה נשאר? אויש
איך שהזמן טס נכון? גם הבת שלי חיילת. כמה קשה לה עם זה. היא
קצת מפונקת, אבל מסתדרים. היא פשוט חייבת להבין מתישהו שזה צבא
ולא קייטנה. אבל כל החיים רק מקטרים, נכון?
היו לי חלומות. אבא תמיד אמר לי שזה שטויות. איזה מין מקצוע
זה, אין בזה כסף. אני הייתי ילדה טובה וצייתנית. ניסיתי ללמוד
לפני שנתיים, אבל זה כבר היה מאוחר מדי בשבילי. כן, כל שלב
בחיים הוא קשה.
אני מדברת יותר מדי, נכון? פשוט בבית אין לי עם מי לדבר.
הילדים של היום לא מקשיבים להורים שלהם. אבל את תקשיבי לי,
צריך להעריך את מה שההורים עושים. אתם לא מבינים שזה רק
לטובתכם. אבל מה שאבא אמר לי... אויש איזה פספוס... כבר מאוחר
לי מדי. אוי, ואני מאחרת לעבודה.
אישה בת 40 ומשהו, מפרנסת לבד שני ילדים. הבן שלי בכלל אטום,
כל היום על המחשב. ואני מנסה להסביר לו. אבל הילדים של היום רק
חושבים על עצמם. הבת שלי, היא יפה כזאת. חתיכה. ויש לה חבר. אז
היא כבר לא חושבת עליי.
אוי, מה השעה כבר? אני מקווה שאני אספיק. זה מה שחסר לי. יש לי
רק את העבודה הזאת. מה זה בחג לנסוע לעבוד, אויש כמה קשה...
אבל בכל שלב בחיים קשה, נכון? צריך להתרגל. את תקשיבי לי: צריך
לקחת דברים בקלות. אבל לי זה כבר מאוחר מדי.

ואני מהצד שלי רק שותקת. לא יודעת מה אפשר להגיד. רק נחרט לי
כשהיא אמרה: "תהני כל עוד את יכולה, ותעשי מה שאת באמת רוצה.
לפני שיהיה מאוחר מדי..."