התחבקנו.
כל מה שאני זוכרת זה שהייתי נורא עייפה ושיכורה וזה הי די נוח
להשעין עליו את הראש.
כעבור רגעים ספורים איבדנו ביחד שיווי משקל ונפלנו יחד על
הספה. במחשבה שנייה, אני די בטוחה שזה יותר הוא שאיבד שווי
משקל וכיוון לספה.

קראו לו נדב.
מעולם לא חיבבתי אותו במיוחד, אבל עשה רושם שמצאתי חן בעיניו
כבר מההתחלה.

היה לי ברור לאן זה הולך.
נדב כבר חצי עליי מגשש את דרכו אל פי ואני כל כך עייפה
ומבולבלת מרכינה את ראשי, שלא ימצא אותי, שלא יראה את עיניי,
שלא יבין.

הבזק זכרון מעורר אותי. אני נזכרת באחר, בזה שכן אהבתי, בזה
שכן נאבד בעיניי, בזה שנבהל, בזה שאני כבר לא יכולה לסמוך
עליו, בזה שהזדיין עם מליון בנות ואני הרגשתי כמו עוד אחת
ברשימה.

ואז, בלי לחשוב יותר מדי עצמתי את עיניי ונתתי לו לנשק, רק
רציתי לעשות לי רשימה משלי, להקשות את ליבי, לאטום אותו
לרגשות... מעולם לא היה לי הצורך הזה, הצורך להכאיב למישהו כל
כך, מעולם לא התכוונתי לומר לו דבר אבל רציתי שידע.
שידע שהוא כלום בשבילי, שאני לא חושבת עליו כל היום.
שאני מתקשרת רק כשהמוח שלי כבר מותש מהלב ושהלב הסנטימנטאלי
שלי מתקשר איתו כל הזמן אז שלא יגיד שאני לא מתקשרת.
שידע, שידע שאני שונאת אותו בעצם. מתעבת.

אני חוזרת למציאות. נדב כבר עליי. מתנפל עליי בצורה הכי ברברית
שיש. נראה שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ועכשיו אין שום דבר
שיעמוד בדרכו.
המטרה מקדשת את האמצעים אני משננת לעצמי. המטרה - לאטום את
הלב, האמצעים - נדב. מחשבה כל כך קרה ואנכית. יופי, אני בדרך
למקום הנכון. להפסיק לאהוב, לנטרל את הלב מסמכויותיו ולהעביר
אל המוח.

נדב. בחור נחמד מינוס. לא גבוה, נוטה לנמוך ויודע לרקוד סלסה.
רוצה לעשות עגיל בפטמה - או ככה הוא מספר. למדנו באותו בית
ספר, אותה שכבה, אפילו אותו ישוב. למען האמת, אף פעם לא חיבבתי
את נדב, בכיתה ז' הוא קילל אותי ומאז לא דיברנו.

"את נורא יפה" הוא פתאום אומר, "תמיד רציתי להגיד לך", "אני
מטורף עליך". נורה אדומה נדלקת בראשי, מצב חירום, מצב חירום,
הלב שטרם נוטרל יודע לזהות אפשרות לרגשות. פתאום הוא צועק לי
"רגע, את לא יכולה לעשות את זה, התוכנית ציינה שלא יהיו
נפגעים, שזה עוד גבר טיפוסי".
החשק, ספק אם בכלל היה כזה - ירד.
דחפתי אותו בעדינות ממני, "אתה לא צריך להגיד לי את זה, זה
בסדר, אני לא צריכה קוצ'י מוצ'י".
הסתערתי עליו שוב בנסיון חריף להעביר את המסר. אנחנו כאן -
בשביל זה וזהו זה.
חצי המום הוא משתף פעולה, גבר זה גבר...סתם נסחף בדיבורי שווא
והחזרתי אותו לעניין.
הוא בכלל לא הטעם שלי, משיכה - אין, זה הצירוף של אלכוהול
ודכאון שמאפשר את זה. נדב שבשלב הזה כבר שכח אם היו רגשות או
לא דוחף בספק להט, ספק חזירות את הלשון לתוך הלוע שלי. ואני רק
מנסה תוך כדי להיזכר בשם שרציתי לשכוח, אני לא מצליחה, אני
מאושרת.

נדב. לפני כמה שבועות יצא לנו לדבר. יצאנו לאותו פאב והוא
הזמין אותי לבירה ורקד עם החבר'ה שלי. מאז הוא מסתכל עלי
משונה, כאילו רק עכשיו הוא הבין שאנחנו כבר לא בכיתה ז'. לוטש
עיניים ומחייך חיוך ערמומי. נתתי לו את המספר שלי לצרכים
עסקיים בלבד והוא התקשר מטעמים אישיים בלבד.

"עכשיו כבר אין דרך חזרה" אני ממלמלת לעצמי.

שכבנו. התשוקה בערה, זיעה נטפה מכל מקום - והלב, הלב שתק.סוף
סוף... אז ככה זה מרגיש הה? פשוט כל כך... לנתק את כבלי הרגש.
זה הרגיש רע, מטונף, אבל הרבה יותר טוב מהכאב המר.
מסתבר שנדב מאוד שימושי.