כמו בכל שנה, החבר'ה התאספו על המדשאה בסמוך לחורשה. תחילה
הסתודדו בקבוצות קטנות ולאחר שעה קלה התגבשו יחדיו, דיברו חרש.
מנסים להיזכר לשם מה התאספו, אחרי הכול שנה חלפה מאז המסיבה
הקודמת והזמן מטשטש את הזיכרון כמו גשם הממיס רגבי אדמה על קבר
טרי.
מוזיקה ישנה עלתה ברקע כשכמה נשים התקינו מטעמים על השולחנות,
קוקטיילים נמזגו לגביעי משקה והאורחים הסבו סביב. אוושת צחוק
נשבה מזוג שישב על ערסל תלוי על עץ בקצה המדשאה.


"התכנסנו כאן היום בכדי לחגוג לך, לחגוג כמו שרצית כל כך בעבר
אבל זה לא הסתדר לך, לנו.
אתה יודע, כל אחד היה עסוק בעצמו - קריירה, משפחה, ילדים. אבל
שכחנו שחברים זה גם סוג של משפחה, משפחה מאוד מיוחדת שתמיד
נמצאת לצדך ברגעים הטובים, אבל בעיקר, בעיקר ברגעים הקשים.
היינו מרוכזים בעצמנו כי החיים הובילו אותנו, רצנו אחרי כסף
ומעמד, תחרות אין סופית עם עצמנו ונגד האחר. התרכזנו בעצמנו
ולא רצינו לראות, לא רצינו לשמוע, לא הבנו באמת.
חשבנו שאם נתעלם, נתנכר, נתכחש, הבעיות ייעלמו מעצמם, תתגבר.
אבל לאחר המקרה, הבנו, אנחנו כאן כל שנה בכדי לחגוג לך. אני
מבקש מכולם להרים כוסית לחיים".
יין אדום כדם רעד בכוסיות, "לחיים" קראו כולם וחייכו זה לזה.

שאריות אחרונות של מזון נאספו לשקיות אשפה והושלכו לבור,
המסיבה הסתיימה. גברים לחצו ידיים, נשים החליפו נשיקות נימוס
והבטיחו להיפגש שוב במסיבה הבאה בעוד שנה.

לפני שעזבו הניחו עליו פרח ואבן.