[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שבת בצהריים, יום קיצי יפה.
היא שכובה על הספה במכנסוני הכותונת  שלה, ומקריאה לי בקול
כתבה מסעירה מהעיתון: 'קיצוץ ניכר בתקציב אי - הפדופילים. ועדת
האו"ם החליטה להוריד את התקציב השנתי לאי, שעומד כיום על חצי
מליארד דולר לכרבע מיליארד דולר בלבד' הם ממש מסכנים, לא די
שיש להם בעיות עם כמות הילדים, שכבר הולכים וגדלים, הם כעת גם
צריכים להתמודד עם בעיות תקציב! אל תשכח שהם עברו מרצונם לאי
הזה.. אומרים שהם כבר מעדיפים להישאר בארצותיהם, אתה יודע איך
זה מטריד אותי לחשוב שאולי יש פה איזה פדופיל בעיר ואפילו
בשכונה שבוחר להישאר פה בגלל הכלים הסניטריים הגרועים שיש להם
שם?

-נכון מותק, אני עונה בחוסר עניין אך יחד עם זאת בדאגה. אני
מבין למה היא מתעניינת פתאום בפדופילים שכל היום עסוקים
בהפגנות באי שלהם על הבעיות התקציביות, על קבורת הילדים
שהתבגרו וכד'. אבל זה שהיא צריכה לתרום ביצית בשביל האי לא
אמור להביא אותה ללחץ שכזה.
-מותק,די עזבי את זה! מחר תלכי תתרמי ביצית, תתרמי את חובך
לחברה כמו שאני עשיתי ותעזבי את זה.
-אבל... תחשוב על זה, זה היה יכול להיות הילד שלנו! היא אומרת
בדמעות חנוקות. -נכון אבל זה לא. הילד שלנו יהיה יותר מוגן וזה
העיקר. מותק את חייבת להבין אנחנו חברה מתוקנת, אין דרך נכונה
לחיות, ואת חייבת לתת לאנשים מקום לסטייה שלהם, ככה זה.. כמו
שהרחקנו את רוב הרעות מעלינו גם את הפדופילים, שיש להם זכות
מלאה למלא את יצריהם הרחקנו גם כן.
אני בכלל חושב, אם את מעוניינת לשמוע לדעתי, שצריך לעבור
לשיבוטים כמו באי האנסים. ככה אף אישה לא תחשוב שזה הילד שלה,
או משהו.
-ברמת העיקרון אני מסכימה איתך, אבל עדיין לא פיתחו את זה
שהמוצר, כלומר השיבוט, לא יתפתח מהר מידיי ויזדקן.
-בסדר, אז את רואה שאין ברירה לבינתיים..

בראשון בבוקר הגענו יחד למרכז התרומות. היא הייתה קצת לחוצה,
ואני דאגתי בענייני עבודה.
-שמעת את הבן זונה?! איך אני אומר לו שאישתי קצת נרגשת לקראת
תרומת הביצית ושאני אאחר היום לעבודה, והוא עוד מעז לרטון שאני
לא רציני? את רואה עם מה אני צריך להתמודד?
היא לא התייחסה ונשארה מהופנטת ללוח האלקטרוני שהציג את מספרי
התור שהלכו והתקרבו. חיבקתי אותה חזק, אבל לא חזק מדי כדיי
שהיא לא תתפרק...
-אני יודע שזה מעציב קצת בהתחלה אבל זה יעבור.
הגיע תורה, היא קמה, ונכנסה בתנועה חסרת מאפיינים מיוחדים.
הדלת נסגרה מאחוריה, ואני חיכיתי בחוץ. עברו שתים - שלוש דקות
והיא יצאה.
היא החזיקה ביד את האלון שמחלקים לאחר התרומה, אני זוכר שכתוב
בו על התרומה לחברה, וזה שהתרומה עוזרת לקיים חברה מתוקנת יותר
ובטוחה יותר וכד'.
מכוון שידעתי שרוב השיחות היום יהיו על איים למיניהם, בחרתי
לדבר על ההחלטה לפתוח בהכנות חדשות לאי - הנאצים.
-רוצים לפתוח את אי - הנאצים שוב..
ידעתי שהיא יודעת, ראינו את זה יחד בחדשות.
-אני לא מאמינה, אחרי מה שהם עשו עם הילדים היהודים, היה צריך
לסגור להם את זה! איך אפשר להכריח ילדים קטנים לחתוך לאימותיהם
את השפתיים? ועוד אח"כ לחייב אותם להסתובב עם זה במכנסיים? זה
ממש חולה לטעמי!
-היית רוצה שזה מה שיקרה פה? לפחות זה רחוק מאיתנו, האנשים שם
הם לא היהודים ה"אמתיים" זה רק העתקים שלהם.
-אז מה אבל הם עדיין מרגישים דברים!
-אז מה את מציעה? לדכא את הנאצים? מי אמר שאת חיה יותר נכון
מהם? ואת עוד זו שהייתה בבית הספר ברוח ערכי תנועת העבודה, לא
לימדו אתכם שם על פלורליזם?
-אני יודעת, אני יודעת... אבל קשה לי לחשוב על זה. אם היו
מכפילים אותי, כל היום הייתי עסוקה באיך אני הייתי מתמודדת עם
הקשיים והעינויים.
-לא יודע,האמת נראה לי שהפתרון החדש ממש עוזר לזה; זה שלוקחים
ממרבית האוכלוסיה דגימות, אבל הסיכוי שאת תיהיי זו ששובטה הוא
אחד לשישים או לשמונים... אני לא זוכר כבר.

שוב יום ראשון, היא עדיין מתקשה קצת להירדם בלילות אבל היא כבר
מרגישה יותר טוב.
-אתה יודע שהיום הוא אמור להגיע?
-מי?
-התינוק. כתוב בחוברת הזו שקיבלתי, ששבוע לאחר ההפריה הוא מגיע
לאי, כאילו בגיל שנתיים.
-וואלה?  איזה מוזר אני לא זוכר שבחוברת שאני קיבלתי היה כתוב
על זה משהו.
פתאום משום מקום היא הניחה את ראשה על כתפי והחלה לבכות.
לא בדיוק ידעתי מה לעשות אז אחזתי בה חזק וחיכיתי עד שתרדם.
בבוקר המלצתי לה ללכת לטיפול פסיכולוגי, זה עזר לאישתו של בחור
מהעבודה שלי.
-אני אבקש בשבילך את המספר שלו, אוקיי?
-אתה בטוח שזה יעזור? כי אם לא, זה יכול רק לסבך אותי... אתה
יודע איך זה, אני ממש לא רוצה למצוא את עצמי באיזה אי!
-כן, כן, יש לך שתיים - עשרה פגישות עד שהפסיכולוג יכול להמליץ
עלייך.
אשתו של הבחור מהעבודה שלי, שהיא הרבה פחות חזקה ממך, הלכה רק
לשלוש פגישות וסיימה עם זה.
באותו היום בערב כבר התקשרנו לפסיכולוג, וקבענו איתו פגישה.
הוא התעקש שגם אני אהיה נוכח, לכן הפגישה נקבעה ליום שבת
בצהריים, ככה הבן זונה (המעביד) לא יתרגז על הטיפולים, ונבוא
לשם בשקט נפשי.

הגענו לפגישה.
הוא ישב על כסא, כמו שיש לי ולאישתי בחדר השינה, רק שהריפוד
שלו היה בצבע לבן, והריפוד שלנו היה בצבע ירוק.
על הקירות הייתה תלויה תמונה מהתערוכה המפורסמת של רוברט גובר
ב-1991, מעל התמונה נכתב "Untitled - wax,hair,cotton and
shoes"
תמונה נוספת שנתלתה על הקיר הייתה של אניש קאפור, "Edge of the
world"

הוא הביט בה, והיא מיד החלה לשטוף אותו ואותי ברצף של דיבור.
-אני מרגישה חנוקה, אני לא יכולה לחיות במחשבה שדבר שנתרם
מרצוני נשלח להאנס ולהחתך ע"י אותם חולים!!
-שקט. שקט חמודה, אני מבין את כאבך אבל בואי נכנס
לפרופורציות.
האם את חושבת ששחקני תאטרון הם חולים?
-לא -האם את חושבת שהומואים הם חולים? -לא אבל -האם את חושבת
שנגני צ'לו הם חולים? - לא אב... -האם את חושבת שאם היית
מקיימת יחסי מין עם אדם אחר, שאינו בעלך, זה היה הופך אותך
לחולה? -לא.
היא כבר סיננה בייאוש בלי להכניס תוספות.
-אז למה חומד, פנה אליה הפסיכולוג ברכות פתאומית, סבורה את
שפדופילים הם חולים?
-אני יודעת שהם לא, אבל אני לא מסוגלת להרגיש את זה..
-למה במקום לחשוב על הילד, שאף ייתכן ונהנה מכל העניין, לא אני
ולא את יודעים שלא, וזאת משום שמעולם לא ראינו פדופיל
ב'פעולה', לא תחשבי על הפדופילים שהפכת למאושרים?
היה רגע קט של שקט, ופתאום היא התחילה ליבב, תחילה רק ברעידות
קלות ואח"כ במלוא המרץ.
-כן! תוציאי את זה. ככה צריך.
כשהיא סיימה לבכות הוא ביקש ברשותנו לחזור לדיון הרעיוני בדבר
החופש והזכות, ובחר לצטט קטע מתוך ה"מדע העליז" (פרידריך
ניטשה).
-'הלא שמעתם את שמעו של אותו איש מטורף, אשר בבוקרו  של יום
בהיר הדליק פנס, רץ בשוקה של עיר וזעק בלי הרף: "אני מחפש את
אלוהים! את האלוהים אני מחפש!" ומכיוון שבאותה שעה הזדמנו שם
אנשים מהסוג שאינו מאמין באלוהים, עורר האיש צחוק רם. "האמנם
אבד?" שאל האחד. "שמא נתעה בריצתו כמו ילד?" אמר השני.
"ואולי מסתתר הוא? המפחד הוא מפניינו. או ירד בספינה? היגר?"
-כך קראו וכך צחקו זה אל זה. האיש המטורף קפץ לתוך קהלם ונקבם
במבטיו. "לאן פנה האלוהים?" כה אמר, "אנוכי אגידנו! אנחנו
הרגנוהו- אתם ואני! כולנו רוצחיו! אך איככה ביצענו את הדבר
הזה? איככה יכולנו את האוקיינוס לשתות עד כלה? מי נתן לנו את
הספוג למחות בו את האופק עד תום? מה המעשה אשר עשינו בהתרינו
ארץ זו ממעגלי שימשה? ולאן זה תנוע עכשיו? לאן אנו נעים? הלאה
הלאה מן השמשות כולן?.. מעולם לא נודע מעשה גדול יותר מזה.
ויהי אשר יהי, כל מי שיוולד אחרינו, בזכותו של מעשה זה הוא
שייך להיסטוריה נעלה יותר מכל היסטוריה שעד כה!'
סיים הפסיכולוג את דבריו לרגע. גמע עוד מן המים שניצוקו לכוס
זכוכית שקופה, שבשל צבעה ניכר היה שזו משמשת על דרך הרוב לקפה
או לחילופין שהמים בה ניצוקו לפני זמן רב, והמשיך (אך לפני
שעשה כן העווה מעט את פניו בדרך שמאששת את הסברה השניה)
-הקיום האותנטי הוא זה המקיים אותנו בעידן זה עם מות האלוהים,
היום כולנו טעונים בעוצמה חיובית, כל אדם בדרכו שלו, חי מתוך
פאתוס שמצוי בו בצורה ברורה ומובחנת. את בניסיונותיך מנסה לבטל
את העל אדם!
-אבל העל אדם טעון בעוצמה חיובית נטולת אכזריות, ולא כך הם
הפדופילים! היא קפצה ברגש.
-מהי האכזריות אם לא תפילת אשכבה לאל? איך ניתן לקבוע אכזריות
מהי אם לא ע"י קיומו של אל? וכשזה זוכה לקבורה מפוארת גם זו
תיהיה אחד מעיטורי קברו. על כן יש לבטל מושג זה.

אשתי שהייתה נראת מופתעת מתשובתו של הפסיכולוג החלה למלמל
לעצמה, 'אבל המטורף שבר את הפנס',אבל המטורף שבר את הפנס'.
הפסיכולוג המשיך והקשה, הוא הרים את ספרה של ג'וליה קריסטבה
"כוחות האימה - מסה על הבזות". והחל קורא בקול רם.
'לבזוי יש רק תכונה אחת משל האובייקט - היותו מנוגד לי...
להכיר את האני מתוך מה שאני לא: מתוך הבזוי, שאיני חלק ממנו.
רוק, דם, חלב,שתן, צואה ודמעות; הליחה, הטומאה, החרא וכיו"ב,
הם מה שהחיים בקושי יכולים לשאת.'  קריסטבה שואלת 'מה שיצא
ממני הוא בזוי, אך מה שיוצא ממני היה בתוכי. ומה שהיה בתוכי זה
אני. איך מסתדר האני עם הבזוי הפנימי?'
מקריסטבה הוא עבר לדיאלקטיקה של הגל, והחל לדבר על הדטרמינציה
שהיא בעצם זו הנותנת לאינדיבידואל משמעות.
-כדי להבדיל את הכלב משאר העולם, עלי לומר שהכלב הוא איננו
'אין' ואחר-כך לומר שהוא איננו 'דומם' ואחר כך לומר שהוא איננו
'צומח', ואחר כך לומר שהוא איננו 'סוס' ואיננו 'אדם' וכן
הלאה.
הפסיכולוג הרים מעט את רגלו השמאלית, שהייתה שעונה על רגלו
הימנית בשיכול שרק פסיכולוגים מסוגלים לו. הביט בהיסח הדעת מטה
לכיוון רגלו השמאלית, וכשהרים מבטו חזרה פסק:
-מכוון שעומד להיגמר לנו הזמן, אני רק אסכם שבזה שאת מגבילה את
זכות קיומם של הפדופילים את לא רק ממיתה אסון על העל-אדם, אלא
גם ממיתה אסון על היכולת שלך לזהות את עצמך כ"איננה
פדופילית".

אישתי שהייתה בסערת חושים, המשיכה רק לחזור על המשפט 'אבל
המטורף שבר את הפנס'.
גם שהגענו הביתה היא המשיכה להגיד את זה ללא הפסקה.
אני נלחצתי מאוד וניסיתי למשוך את תשומת ליבה משם.
בלילה היא לא ישנה כלל ועברה בין צרחות 'אני אוהבת אותך'
וצרחות 'אני מצטערת' שהיו מופנות כנראה ל"בנה" ומיד אחר כך חזר
אותו משפט 'אבל המטורף שבר את הפנס'.
זכרתי שבקטע זה המטורף אכן שובר את פנסו לאחר שהוא מבין שהוא
הקדים את זמנו, ושהאדם איננו מוכן למציאות שכזו. אני לא הבנתי
למה היא התכוונה בדבריה, למה לומר שאנחנו לא מוכנים? או שמא רק
כעסה על ביזוי הטקסט שלא נקרא במלואו, והייתה מעוניינת לשמר את
כבודה של היצירה.

עברו כמה ימים מאז הפגישה הראשונה עם הפסיכולוג, והיא לא חדלה
לחזור על אותו המשפט. דיברתי איתו בטלפון מספר פעמים, עד שאמר
לי שיבואו לקחת אותה לאי המשוגעים כדי שתרגיש טוב יותר עם
עצמה.

חשבתי על זה שבאיים הללו כולם אותו הדבר (כמה שבני אדם יכולים
להיות אותו הדבר), כלומר בעלי אותה סטייה.
אם כך, איך הם מפרידים עצמם מהשאר ע"י הדטרמינציה שעליה דיבר
הפסיכולוג, ומה הוא הבזוי עבורם? לא יכולתי לומר.

כשבאו לקחת אותה, היא לא התנגדה. אני הרגשתי קצת עצוב, אבל
קבעתי עם הפסיכולוג עוד כמה פגישות בכדי להתגבר על זה...

נסעתי איתם עד לנמל, היא לא הגיבה לפרדתי ממנה ועלתה באפטיות
על הסיפון.
היא  ישבה על הסיפון והספינה החלה מתרחקת עם מקבץ של משוגעים
בתוכה. כשהם התרחקו בקעה מהספינה שאגת צחוק אדירה למראה השלט
"האי הפוסט-מודרניסטי" שנסוג לאחור בעוד הספינה ממשיכה לפנים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נ נח נחמ...
נ נח נחמ...
נ נח נחמ...


"אמא!! עוד פעם
נתקעה לי הקלטת
של פרפר נחמד
בווידאו!!"


דני בן 5.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/7/07 23:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניביקי שגב

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה