נכון שלפעמים בחיים אתם מגיעים לנקודה שבה אתם יושבים
בדירה/חדר שלכם ומכריחים את עצמכם לעשות חשבון נפש?

אני טל, בן 22 וחצי, גר בדירה שכורה בירושלים, עובד כברמן
וחובש מלווה בטיולים. מתנדב מדי פעם במד"א, מעשן קאמל מדיום,
מתעתד ללמוד היסטוריה של עם ישראל ופילוסופיה ושומע את כל מה
שצריך לשמוע כדי לדעת מהי מוזיקה טובה. לאחרונה קניתי פטיפון
ויש לי אוסף תקליטים מאוד רציני שפיתחתי בחודש וחצי האחרון.
אני מסיים משמרת בעבודה ומגיע ל"בולינט" לקפה של 5 וחצי בבוקר,
לא חוסך בבילויים ובקניות אבל אני גם לא מתפרע כי אני מכלכל את
עצמי.

בד"כ מטבע האדם לנסות להשוות את עצמו לעומת אחרים, לעומת
משפחתו וחבריו. לראות איפה הוא עומד ואיפה הם. אבל בזמן האחרון
הגעתי לתובנה שהמדד היחידי שצריך להיות לנו, הוא המדד של הספק
מול דרישה. מיצוי החלומות שלנו לעומת הרצונות והפנטזיות הלא
מוגשמים.
קצת חופר, אני יודע, אבל אני אסביר.
קפיצה של חמש שנים אחורה בזמן.

ת"א, תחנת אוטובוס של "דן", מול "הבימה", רח' הנביאים לכיוון
תחנה מרכזית חדשה.
אחי והכלבה שלו, "פקאן", מלווים אותי לאוטובוס. זה כבר כמה
שנים שהוא גר בת"א ולא בבית ואני נוסע לבקר אותו לפחות פעמיים
בחודש. האוויר בחוץ היה נורא מחניק, למרות שהשמש כבר שקעה, היה
ניתן להרגיש את הלחות עדיין לוחצת.
"זה בסדר, אני אסתדר" אמרתי לאחי, "האוטובוס גם ככה ברמזור,
תחזור הביתה".

תוך כדי שאיפת שאכטה אחרונה מהסיגריה וכיבויה בצורה ישראלית
אופיינית של משיכת הנעל על גבי המדרכה, הוצאתי כמה שקלים מהכיס
כדי לשלם על הנסיעה.
אוטובוס, קו 5, אדום, חדש וממוזג עצר בתחנה. הוא היה מלא יחסית
אך היו מס' מקומות ישיבה בודדים. התקדמתי עד הדלת האחורית
והתיישבתי מאחוריי חלון הזכוכית ליד בחורה שנראתה בת גילי.
בפינה שמול הדלת האחורית התעקשו לעמוד ולא לשבת שלוש נשים בגיל
העמידה פלוס. במבט חטוף על שותפתי לספסל, ניסיתי להבין למה אף
אחת מהגברות לא התיישבה, גיליתי שאני יושב ליד האחת.
רומי "הנסיכה" אבולעפיה.

חייכתי אליה ואמרתי לה "היי" קצת ביישני. היא חייכה חזרה.
ההמשך היה קצת פחות טוב, "תגידי, זה רק אני או שאנשים העדיפו
לעמוד מאשר לשבת לידך?", אמרתי מלווה בחיוך אווילי תוך כדי
התחרטות גמורה על כל מילה שאמרתי.
היא צחקה בקול גדול, "האמת שעכשיו שאתה אומר את זה, כבר הייתי
בטוחה שאני מסריחה או משהו" (כאן כבר היה החלק שאיבדתי שליטה,
היא חייכה את החיוך הכי מקסים, שבחורה יכולה לחייך, פשוט נמסתי
על ריצפת האוטובוס המג'וייפת). "אמנם אני לא ממשפחה של כלבי
גישוש אבל אני יכול לנסות לפתור לך את התעלומה הזאת וקצת
לרחרח...", אמרתי תוך כדי רחרוח קל של שיערה הפזור. היא הריחה
כמו אירוס הגולן בתחילת האביב. ריח טהור, נקי, לבן בוהק כזה.
אחד הניחוחות הכי ממכרים שיש. "לא, זה לא בגלל הריח". אמרתי
וצחקנו שנינו.

מזל שיש פקקים בתל אביב בשעות הערב, כי הספקתי ללמוד שהיא
מסיימת אוטוטו י"ב, בעירוני ד', מגמת ספרות והיסטוריה מורחב,
חולה על מאיר אריאל, מתגייסת ליח' ההסרטה של חיל האוויר ועתידה
לחתום על חוזה ענק עם חברת בגדים ענקית. היא היתה נורא שנונה,
פתוחה ואינטליגנטית. "אז מה בעצם אתה עושה בת"א אם אתה
ירושלמי?", שאלה. התחלתי להסביר לה את שורשי הסכסוך המשפחתי
בין אחי לאמא שלי, ומה שהוא עושה עכשיו ביום יום, את התוכניות
שלי לכבוש את העיר הגדולה - הפצת הבשורה הירושלמית (הדג נחש -
עלאק!).

הפקק השתחרר, התחנה שלי התקרבה והייתי צריך למצוא דרך לשבת
איתה לקפה. לקחתי נשימה עמוקה, לחצתי על כפתור הSTOP, וזרקתי
לה, "נראה לי שאני אקח אותך בתור מלווה שלי לנסיעות השבועיות
שלי בקו 5".

היא חייכה (שוב נמסתי על הרצפה). תשובתה לא הותירה מקום לספק.