"אני יודע שאולי עכשיו אני שיכור,
אבל באמת... אני מדבר איתך ואני פשוט מחייך,
אני מחייך...
אני רק רוצה להגיד לך שאני עדיין...
כן, אני עדיין...
עדיין אוהב אותך,
ואני תמיד...
ואף פעם לא הפסקתי.
בקשה אל תנתקי לי,
אני אוהב אותך כל כך,
את לא יודעת כמה..."

והיא, יושבת לה בצד ומקשיבה לו...
מקשיבה למילים שהוא אומר לה,
על כמה שהוא אוהב אותה ולא יכול יותר,
והוא באמת...
והיא לא תבכה עכשיו שוב...
אסור לה,
היא הילדה האסורה...
אסור לה יותר לאהוב אותו... כי במובן מסויים, הוא בעצם שלה.
אסור לה לחייך כשהוא בסביבה,
אסור לה להרגיש אותו במבטים,
אסור לה לחשוב עליו יותר,
אסור לה להיות איתו
ואסור לה להתגעגע.

היא צריכה להלחם בדחפים ולהתאפק...
כל החיים שלה היא התאפקה,
חיה בהדחקה אל העולם,
ועכשיו שהיא חשבה שהיא מצאה את עצמה,
שוב אסור לה... אסור לה,
תתאפקי ילדה, תתאפקי
עוד...

והיא מסרבת למרות שהלב שלה לא מסוגל יותר לסרב לו..
זה כמו לחלום ולהתעורר באמצע,
לעצור בעד החלום המתוק להתגשם,
לאהוב בנאדם שלא יהיה שם אף פעם בשבילך.

רק אם היא הייתה יכולה לבחור במי להתאהב...
זה לא היה הוא.
אחרי הכל אסור לה...
אסור לה לשכוח שהיא הילדה האסורה.