אור בוהק של השעון הדיגטלי מכאיב לי בצד עיניי.
הכל חשוך, השעון מחליף את הדקות.. 00:31 עכשיו.
אני שומעת את הנשימות של עצמי, אני שומעת את הנשימות שלך.
שנינו ערים עם עיניים סגורות, אני תוהה על מה אתה חושב.
על מה שאני אמרתי, על מה שאתה אמרת. מה עושים עכשיו?
אי נוחות גורמת לי להסתובב מצד לצד, להניח את רגליי על הקיר,
אחר כך על המיטה, לקפל אותם, להניח להם. בכל פעם שאני מזיזה
אותם אני בטעות פוגעת בך וצוחקת מבפנים.. אתה בטח לא מבין שאני
מרגישה מוזר.
אתה, אתה מרגיש מוזר?
התלויות שיש לי שבך משעשעת אותי.. הדבר שאני הכי צריכה הוא
חיבוק ממך, והדבר שאני לא רוצה זה לחבק אותך.
לראות מן כוח טיפשי ולשמור על האגו המטומטם.
התחבקנו.
ואתה לחשת לי באוזן שלמרות הכל, למרות שאתה כועס ופגוע אתה
עדיין אוהב אותי.
ואני.. חושבת בדיוק כמוך.
אני אוהבת אותך. גם כשאני יודעת שהריב הזה לא יסתיים, גם כשאני
יודעת שאני נפגעת ממך.
אני אוהבת אותך.

אנחנו חוזרים לשכב במיטה. רחוקים.