אתמול קראתי שיר שהיא כתבה.
מכל נקודה שאני לא אסתכל על זה זה היה שיר נהדר, קצר, עדין,
נוגע, מעביר בדיוק תחושה מסוימת שאין לה כל-כך שם מדויק אבל
כשאתה מרגיש אותה אתה יודע את זה.
היא כבר הייתה במקום רחוק ממני, בצפון, שולחת מדי פעם געגועים
וכמיהה בתוך מעטפה אלקטרונית של הודעות כתובות.
הייתי אוהב את השיר גם אם לא הייתי יודע שהיא כתבה אותו, אבל
ברגע שזהות המשוררת הייתה ידועה לי, התגובה החיובית שלי הכריחה
את עצמה להתגבר פי כמה, מעין כלל כזה של בן-זוג תומך.
ועכשיו אני אבהיר את הכלל הקטן והמעט קשור הזה - אסור לבקש
ביקורת על יצירה מבן או בת הזוג שלך בתחילה של קשר, התשובה היא
אוטומטית, זה בערך כמו לשאול את אמא שלך אם אתה יפה, השאלה
חסרת ערך, והתשובה סובייקטיבית.

"אז מה חשבת?" היא שאלה אותי כשחזרה מהצפון.
"ממש אהבתי אותו, קצר, יפה" עניתי לאקונית, לא כי התחמקתי
מתשובה כנה, אלא כי עדיין לא הרגשתי בנוח לתת לה ביקורת פלצנית
ואמיתית. אנחנו שבועיים ביחד והקרח דק.
זה כמו להחזיק ידיים וללכת בשביל לא מסומן לעבר יעד מסוים. לא
ברור לך אם הצד השני רוצה להמשיך להחזיק ידיים, לא ברור לך אם
אתה רוצה, ואתה גם לא ממש יודע מה היעד. אז אתה פשוט בולע את
הרוק וממתין להתפתחויות. קרח דק.
"קצר ויפה?" היא חוזרת אחריי בחיוך.
"קצר ויפה" אני חוזר ואומר ומדביק לה נשיקה על השפתיים הרכות
שלה.
"ועליך" היא לוחשת בינות לשפתיה שמעוכות מתחת לנשיקה שלי.
העיניים שלי נפערות באימה.
פאוזה.

עובדה - יש דברים יותר גרועים בעולם מאשר שמישהו יכתוב עליך
שיר. ואני מוסמך להגיד את זה משלוש סיבות מאוד הגיוניות:
א. כבר כתבתי שירים על בחורות אז אני מכיר את התחושה שיש לך
כשאתה כותב שיר על אדם מסוים (ולרוב זו תחושה מאוד חיובית כלפי
אותו אדם).
ב.עברתי כמה חוויות ממש רעות פה ושם בחיי, בערך כמו כל אדם
ממוצע (למרות שכל אדם ממוצע גם נוטה לחשוב שהוא עבר דברים יותר
קשים מאחרים).
ג. אתמול כתבו עלי שיר אז אני מכיר את התחושה גם מהצד השני.

באמת שאני מאמין ששלוש הטענות הנ"ל מסמיכות אותי לקבוע שיש
דברים יותר גרועים בעולם מאשר שמישהו יכתוב עליך שיר, אבל
באותו רגע זה היה פחד טהור.
אז מה אני עונה לה? הרי ברור שהיא מחכה לתשובה, היא כרגע אמרה
לי שהשיר שהיא כתבה הוא עלי והיא רוצה לראות מה התגובה שלי
לזה.
האם אני מרוצה מהעובדה? האם היא חושבת שאי-שם במגירות שלי יש
איזו סונטה שמפארת אותה? האם אני כועס או שמח? האם אני חושב
שזה מוקדם מדי או מאוחר מדי או עמוק מדי או רדוד מדי?
האם אני בכלל חושב?
עכשיו אני אציין עוד איזה כלל קטן ומעט קשור - כשאתה יודע
שבחורה שפכה בפניך את הלב, ואתה לא ממש יודע איך להגיב, אבל
ברור לך בלי צל של ספק שהיא מצפה לתגובה, ואם התגובה תהיה
שלילית אז היא פשוט תשבר, אתה הולך על שילוב מאוד פשוט של
פעולות שמקנה לך זמן למחשבה:
1. תסתכל לה עמוק בעיניים.
2. תן חיוך קטן, לא משהו מוגזם, אלא חיוך בוגר ומבין.
3. לטף בעדינות את שני צדי פניה באמצעות קצוות האצבעות שלך החל
מהזוויות החיצונית של העיניים ועד לקצוות השפתיים (ימין ושמאל
כאחד).
4. תן לה נשיקה רכה, תתרחק, תביט בה עוד פעם ותן לה עוד נשיקה
רכה.
בסך הכל, מניתוחים סטטיסטיים לא רשמיים, התמרון הזה יכול לקנות
לך בין דקה אחת לשלושה ימים עד שהבחורה תקלוט שעבדת עליה ושלא
באמת נתת לה תשובה. אבל הזמן המועט הזה הוא פשוט מים צוננים
בלב מדבר, כשאתה ניצב בפני סיטואציה כזאת סבוכה.

סוף פאוזה.
"ועליך" היא לוחשת בינות לשפתיה שמעוכות מתחת לנשיקה שלי.
העיניים שלי נפערות באימה, אבל אני מתעשת בזמן ועובר לטייס
אוטומטי.
מתוך הנשיקה שלנו שחררתי חיוך קטן, לא מוגזם אלא חיוך בוגר
ומבין, והבטתי לה עמוק בעיניים בזמן שרפרפתי עם אצבעותיי על
פניה.
היא הביטה בי חזרה בחיוך של עונג, ואז נשקתי לה נשיקה רכה.
מבעד לנשיקה שלנו יכולתי להרגיש שהתמרון עבד, והגוף שלה נרפה
מעט בתוך החיבוק שלי.
תמיד מעניין אותי על מה בחורה חושבת בזמן שהיא מנשקת אותי. שוב
(וזו חזרה לכלל הראשון) - לבקש ממנה ביקורת לא ממש יעזור, אז
פשוט צריך לנסות להרגיש אם היא חושבת שאני מנשק טוב או לא. זו
סוג של חידה וזה לא מפסיק לעניין אותי.
אני כבר מזמן החלטתי שהיא מנשקת מצוין, אז למזלי התפנה לי המון
זמן לחשוב על תגובה הולמת יותר לסיטואציה הבעייתית שלי.
היא הציבה אותי בנקודה מאוד קשה, אשר על-מנת להתקדם ממנה יש
שתי אופציות -
או שאני הולך עם זה קדימה ואז זה סופי, היא ואני ביחד, ואנחנו
מהזוגות האלה שכותבים שירים אחד על השני ואוהבים עד סוף עולם.
או שאני עושה פרסה ונמלט כל עוד נפשי בי.

בזמן שאני מתלבט בין שתי האופציות אני רוצה להבהיר לקהל
הקוראות שלי משהו מאוד חשוב:
אתן בטח קוראות את זה וחושבות שאני מניאק, תחמן, נצלן ופוחד
ממחויבות. אז אני רוצה להבהיר לכן שלא כאן קבור הכלב! כל
הכללים והתמרונים האלה לא נועדו בכדי ליצור שקרים ותרמיות, אלא
אך ורק על-מנת לחפות על סוג של פגם באבולוציה:
נשים (וזה ידוע) יותר מחוברות לרגשות שלהן ויודעות תמיד לתת
מענה רגשי לבעיה שצצה או לסיטואציה אליה נקלעו. במחצית מהמקרים
המענה הרגשי יהיה שגוי (אין מה לעשות, תכעסו עלי אבל זה נכון)
אבל לפחות יהיה מענה. גברים (וגם זה ידוע) מאוד מתקשים להתמודד
עם סיטואציות שדורשות מענה רגשי, ולכן המגדר הזה מתמחה יותר
בפיתוח הסחות דעת שונות ומשונות אשר יסיטו את העין (והלב)
מהעובדה שאין להם מושג איך להתמודד עם דברים. אז כשאני אומר
"התמרון הזה תמיד עובד", אני לא אומר את זה כי ניסיתי אותו על
חצי מאוכלוסיית כדור הארץ, אלא כי הוא עזר לי בעבר להתמודד עם
בעיות שדרשו מענה עליו הייתי צריך לחשוב פרק זמן ארוך יותר מזה
הנדרש לאישה.
וכעת, רק כדי להוכיח לקוראות שלי שאני לא חזיר מוחלט אני אערוך
סקירה קצרה של בת-זוגתי הנוכחית (לא. שיקרתי. הסיבה העיקרית
לסקירה היא כדי לעזור לי לחשוב באיזו אופציה מהנזכרות לעיל אני
בוחר):
היא יפהפייה. מהיפות האלה שאתה לא רואה כל יום, ומספיק מבט אחד
בעיניים שלה כדי לדעת שאתה חייב לעצמך לנסות לראות אם היא בכלל
תרצה אותך.
היא חכמה ויצירתית, ואצלי זה פלוס עצום, היות ואין דבר יותר
מתסכל מלהסתכל לתוך העיניים הכחולות המדהימות האלה ולראות ריק
מוחלט בוהה אליך חזרה בהערצה עיוורת.
היא מתוסבכת, ואני מציין את זה כיתרון, כיוון שכמה שלא נעמיד
פנים, מי שלא מתוסבך, פשוט לא כזה מעניין.

אז איפה היינו?
היא ואני צמודים בנשיקה שהיא רגע טהור מבחינתה וסוג של פוסט
טראומה מבחינתי. היא בטח חושבת על כמה אני טוב אליה, ואני עסוק
בלחשוב אם להישאר או לברוח.
הקוראות שלי בטח זועמות עכשיו, וחושבות על כמה כל הגברים הם
זבל, אבל אין לי זמן להתמודד עם הזעם הזה כרגע, אני תקוע בין
הפטיש לסדן, חובק בזרועותיי בחורה מדהימה אשר איתרע מזלה ונפל
בחלקה להיות איתי.
תבינו! ההתלבטות שלי היא אלטרואיסטית! אני בכלל לא חושב פה על
עצמי, אלא אך ורק עליה. מצד אחד, ברור מאליו (היות והיא כתבה
עלי שיר קצר ויפה) שהיא נמצאת בנקודה שונה לגמרי ממני מבחינת
התפישה שלה את היחסים בינינו, וזה (כביטוי השגור בצבא היקר
שלנו) פשוט מפגע בטיחותי. מפגע שאני חייב להימנע ממנו בכל
מחיר, הרי אני לא רוצה איזו נפגעת רגש שתשב מדממת על המצפון
שלי.
מאידך, זה פשוט לא יהיה הוגן להיפרד ממנה עכשיו, גם כי השיר
באמת יפה, וגם כי אני יודע מה זה.
הבחורה האחרונה שכתבתי עליה שיר נפרדה ממני זמן קצר לאחר מכן,
ואני זוכר ממש כאילו זה היה אתמול את הכאב החד הזה של שיר
מבוזבז.
זה היה הזמן שלי להוכיח לעצמי שאני יותר טוב מההיא שלא טרחה
אפילו להגיד לי שהשיר שלי קצר ויפה לפני שהיא ברחה ממני.
זה היה הזמן שלי להוכיח לכולם שהשתניתי, ושאני יותר טוב עכשיו,
ויותר מחובר לעצמי.
מעין גרסה חדשה ומשופרת שיוצאת לעולם הגדול ומסנוורת אפילו את
השמש בבהירות הנפשית שלה.
זה היה הזמן שלי להגיד לה שאני שמח שהיא כתבה עלי שיר.
הכל כל כך ברור, וחוץ מזה, משקלול נקי של כל הנקודות שכבר
העליתי כאן, נראה שהבחירה מאוד פשוטה, לא?

אז עכשיו, כמה שעות אחרי שברחתי ממנה, כשאני והיא כבר פרודים
אני רוצה להגיד דבר אחרון, שאולי לא יעלה בקנה אחד עם כל מה
שאמרתי קודם, אבל חשוב לי שתדעו:
זה ממש כיף שכותבים עליך שיר קצר ויפה.