[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








קול בכי נשמע מהחדר: "עוד סיפור", היא מתחננת. "קשה לי לישון,
מפחיד".
'עם כל הדיבורים האלה על הכחדה ורצח, גם אני לא הייתי מצליח
להירדם', הוא חושב לעצמו.
אולי בגלל זה הוא נשאר ער וקורא. אולי הוא מפחד. חסר אונים
לנגד השמועות והדיבורים שעם הזמן נשמעים יותר ויותר מציאותיים
(וגם לאור האשמה שמתעקשים להדביק לו).
אחרי זמן מה של מחשבות הזדהותיות, הוא נכנע לקולה המתוק והמעט
צפצפני. נכנס לחדר ומתיישב על המיטה, נזהר שלא עליה.
-כמעט ואפשר לחשוב שהמיטה ריקה, אם לא היה נשמע קול נשימותיה
החלושות שכמו מתלחששות בינן לבין עצמן מתחת לשמיכה. מיד מציץ
לו הראש באפלולית.

אור עמום שחודר מן המטבח מסגיר אותו ביחד עם הבעת הציפייה שלה
לעוד מותחן או פנטזיה, פיות שמרקדות, דרקונים תינוקיים וסיפורי
גבורה מהצבא. אבל ההבעה הזאת לא מצליחה להסתיר את הפחד
שבעינייה. פחד ללא מילים. פחד אילם.
הוא יודע שהיא שמעה על הפור, הוא יכול לדעת את זה גם בלי שהיא
תספר לו. הוא גם יודע שדווקא לה מכל חבריה החשש הוא אמיתי
ונכון. "נגמרו לך הסיפורים?" היא שואלת במתיקות עוקצנית.
קצת בוגרת לגילה. לפעמים קצת יותר מדי. הוא יודע שאם הוא היה
במקומה, החיים היו נראים לו יפים מתמיד, למרות המצב. זה לא היה
'מזיז לו', כמו שאומרים. הוא מגחך למחשבה הזאת. הפה מתעקל
בזווית ימינה, כאילו שהוא מתאמץ להסתיר שמץ של שמחה. "מה,
באמת? נגמרו לך?! איך אני אגדל עכשיו בלי סיפורים? אני אמות
מחוסר שינה..." העיקול שנשאר, מתרחב עד שיוצא צחוק גדול
מגרונו, צחוק משחרר. צחוק מכל הלב.
צחוק של הגורל. היא תמיד ידעה להצחיק אותו. "הפעם יש לי סיפור
מיוחד" הוא מרגיע, למרות שהראש שלו מרוקן לחלוטין. הבעת המתח
והצפייה חוזרת לפניה. כמה שניות של שקט.
ופתאום הילה עוטפת את החדר ומתחזקת, ככל שממקדים את המבט
לכיוון המיטה. עיניו עצומות, פניו שלוות במן קסם מסתורי, ואז
הוא מתחיל:

"בפרס העתיקה, בזמן הגלות של היהודים, היה מלך גדול מאד ששלט
על הרבה מדינות מלבד פרס. אבל אישיותו הייתה שנויה במחלוקת
ודעתו צלולה כמי שופכין. לצדו, כמעט כמו עלוקה, היה יועצו
האישי, שחיפש אתגרים. עד שיום אחד הוא מצא לו משחק. משחק גדול
מאד אפילו. מן משחק כזה של חיים, לכל החיים. להשמיד עם, אומה
שלמה, רק בגלל אגו מנופח ללא כיסוי. אגו גדול שמנסה לכסות על
חסך עוד יותר גדול. 'משעמם לו' הוא טען.
באותו הזמן, ובאותה העיר, גרה לה אישה יפה בגוף של ילדה קטנה
ותמימה. בבקתה צנועה וחמימה היא גרה ביחד עם הדוד שלה. הבקתה
מאירה לקול צחוקה המתגלגל שמדגדג בכל מקום בגוף עד שבלתי אפשרי
להיות עצובים לידה. למה היא צוחקת? רק היא יודעת. היא יודעת
שיש בה כוח, שכאשר יגיע הזמן והמראה החיצוני שלה יהיה תואם
לפנימיותה, הכל יהיה שונה. הכל יהיה יפה. היא לא תתן לרוע
לשלוט. הרע נמצא רק בסיפורים, אלה שלפני השינה ולכן הוא לא
מפחיד באמת.
'את ילדה, את תמימה' אומרים לה. 'יום יבוא ותגדלי, תביני'. אבל
היא בשלה, כי היא יודעת שיש מי שמאמין בה.
הגורל שלה ושל בני עמה לא ייקבע על ידי אנשים טיפשים שנמצאים
במקומות גבוהים. אנשים עם חסך, אנשים שלא סיפרו להם סיפורים
לפני השינה אז הם מרגישים צורך לחיות אותם.
הילדה הזאת רק שומעת סיפורים, אבל יום יבוא והיא בעצמה תספר
אותם..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אז הלכתי הצידה

ויירטתי לך
שלושים ברווזים
שהיו במטווח...



עז רדוד משכתב
בחפשיות את יוני
בלוך


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/7/07 16:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתמר גנור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה