יער לופוחובה
אנחנו נוסעים לאט על השביל הארוך והצר שהם צעדו בו יום שלם.
השביל שהוביל אל מותם.
שוב הכל ירוק ופורח
וקשה לתאר...
בלתי נתפס להאמין...
הלב שוב כואב
הידיים מזיעות
העיניים דומעות
אני מנסה בכל כוחי להתרכז ברגע הזה
אבל המחשבה מנסה להימלט, לברוח מהמקום הזה.
העצים הגבוהים הללו צוחקים עליי מצמרותיהם.
כשהלכנו בשביל, ציפור אחת לא הפסיקה לשיר ואני רק רציתי לצרוח
אבל לא הוצאתי מילה. הלב קפא.
השקט פה אופף אותי מכל פינה. כולם הולכים במין עצבות כזאת עם הראש למטה,
מתחמקים מהעצים הגבוהים האלה שסוגרים עלינו מכל עבר.
הציפור השתתקה לרגע. ולפתע פצחה במנגינה עליזה אחרת.
אבל אני כבר לא רציתי שהיא תפסיק.
כל דבר -
רק לא השקט הזה.
אני מסתכלת אל האופק. אבל לא רואה כלום מלבד עצים ועצים ועצים...
עצים גדולים ושדופים שסוגרים על ראייתי ועל נשמתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.