אושוויץ

בהתחלה אתה נכנס. מסתכל, בוחן, מנסה לקלוט.
שורות שורות של בתי אבן ארוכים וקרירים למראה, עומדים כמו חיילים.
יושבים ומקשיבים להסבר של המדריך.
פתאום בזווית העין ראיתי שבאחד החלונות של בתי האבן האלה עומדת מנקה ומבריקה
את החלון. שלא יישאר אבק, שלא יישאר זכר.

                               

עוד שנייה נכנסים לתאי הגזים.
אני לא יודעת מה להרגיש. מה לחשוב, מה לדמיין, לבכות? לשתוק?
הדשא הירוק שצומח פה מסביב לבניין הדוחה הזה יוצר ניגודים חזקים מידי. לעין
וללב.
אני לא מסוגלת לקלוט, לדמיין ולהיות כרגיל.
חדר חשוך - הקירות אומרים הכל.

                             

בוקר.
היה לילה קשה אתמול. בשיחה הקבוצתית גלעד פיתאום בכה, הוא סיפר על סבתא שלו
ששרדה את המחנה. זה היה כל כך מרגש לראות אותו ככה.
בן אדם שבדרך כלל לא רואים בוכה, ומביע רגשות.
פיתאום חשבתי מה הביקור הזה עושה לבני אדם. ואיך אנחנו מגיבים בצורה כל כך
שונה למה שעינינו הצעירות בקושי מסוגלות להבין.
באושוויץ הכל נשאר בדיוק אותו דבר. הלכנו שם, עם דגלי ישראל מלופפים על הגוף,
והיד הקרה של הפחד לפתה את ליבי. אפילו אז. 62 שנה אחרי.