[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיכל סקא
/
קורות

אני זוכר שלא ידעתי כלום.
זוכר את החול, הים שעמד מולי, העצים מאחורי, הרוח שנשבה עליי.
מה זה? שאלתי את עצמי, אני אפילו לא יודע איך שאלתי את עצמי
הרי לא ידעתי אף שפה, לא היו לי מילים.
פתאום נוצרתי.
פתאום הופעתי.
לא היה אף אחד מסביבי שילמד אותי כלום. לא בני אדם, לא חיות,
לא שום דבר חי.
רק העצים, ואת העצים הרי לא יכולתי לחקות.
אני לא זוכר מה הרגשתי בכלל, הייתי חסר אונים.
מה אני? מי אני? איפה אני? מה קורה כאן לעזאזל? מה אני אמור
לעשות? מה התפקיד שלי?
זה כמו שפתאום ייקחו אותך מהעולם הזה וישימו אותך בעולם אחר
לגמריי וישכיחו ממך את כל המידע שידעת עד עכשיו, לא תדע שפה,
לא תדע אף שפה. אז איך תחשוב? הרי גם המחשבות מורכבות ממילים,
ואם אתה לא יודע אף שפה, איך תדבר עם עצמך?
ככה בדיוק הרגשתי. לא ידעתי אף שפה...
הרוח הניפה את העצים ללא שום מטרה
העצים התנופפו ללא שום מטרה
החול נד ללא שום מטרה
אני ראיתי הכל ללא שום מטרה
והגרוע מכל- שום מטרה לא עלתה במוחי
קמתי על הרגליים והתחלתי ללכת, סתם ללכת, פשוט ללכת
לא יודע לאן איך ולמה אבל פשוט הלכתי
הלכתי הלכתי הלכתי והמשכתי ללכת.
אחרי שעתיים שאני רק הולך והולך התחלתי להרגיש הרגשה מוזרה ולא
ברורה, משהו בתוך הבטן, כאב מוזר ושונה.
פתאום ראיתי עץ שעליו היו תפוחים והאינסטינקט הראשון שהיה לי
היה לקחת את התפוח, להכניס אותו לפה, ללעוס ולבלוע. זה הרגיע
את הכאב המשונה ולכן כל פעם שהרגשתי את הכאב הזה הכנסתי עוד
כמות מסויימת של תפוחים לפה.
ימים חלפו, שבועות חלפו ואפילו חודשים.
התרגלתי למקום, אבל דבר אחד שהפריע לי הוא מן הרגשה שאח"כ
הסתבר שקוראים לה בדידות. היה לי משעמם שם. התחלתי לנסות
להוציא קולות ולשלב אותם להברות. ככה התחלתי לתת שמות לכל אחד
מהדברים שהיו סביבי.
יום אחד החלטתי שנמאס לי.
השתגעתי כבר מחוסר התכלית, חוסר הידע, חוסר הידע של מה חסר
בכלל.
צעקתי. צעקתי כל כך חזק עד שאפילו אני לא יכולתי לסבול את צליל
הצעקה.
צליל ארוך של תסכול וייאוש.
5 דקות ברצף צעקתי.
בלי לקחת אוויר אפילו.
לא יודע מאיפה, אבל היה לי, תמיד היה לי אוויר.
עצמתי את העיניים בזמן הצעקה. לחצתי את העפעפיים אחד לשני
בצורה הכי חזקה שאפשר.
כאב לי, כל הגוף כאב לי, הכל כאב לי.
משהו משך אותי ופתאום לצעקה שלי הצטרפה עוד צעקה.
זה לא גרם לי להפסיק לצעוק.
אני לא זוכר מה קרה אח"כ אבל אני רק יודע שכשפתחתי את העיניים
שכבתי על משהו שעם הזמן הסתבר לי ששמו מזרן וצמודים אליו מן
עמודים כאלה. לול קוראים לזה.
אני יודע שכל זה לא יכול לקרות ברחם אבל עובדה,
לי זה קרה.
אני זוכר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני הכי אוהבת
פה את זה שאם
אתה לוחץ על
משהו באדום, אז
זה עובר לך
לעמוד אחר !


בלונדינית רואה
את פלאי העולם
החדש.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/7/07 13:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכל סקא

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה