עיניי מתלחלחות
למראה ילדים בוכים,
הבעותיי מאחות
שברי משפטים חתוכים.

נפשי מתלקחת
אל מול זיכרונות עתיקים,
אני לא שוכחת
מבטים עמוקים.

זוכרת איך אהבתי
אימהות לא שלי,
איך חיבקתי
בובה מרוטה
ואיך שום דבר
לא היה שלי.
זוכרת איך אהבתי
וחשבתי שאת שלי,
איך חיבקתי
אותך במיטה
ואיך כל דבר
הפך שולי.

מחשבותיי נודדות
בין עננים רחוקים,
מילותיי אופפות
רגשות עשוקים.

זוכרת את הטעם
של עצב מתוק,
של משהו רחוק,
זוכרת אותך
וזוכרת אותי...

את זה אף אחד
לא יוכל למחוק.