הכינור המנסר, חותך הערפילית
חוצה את הלילה בינינו.
אתה, מתוק - מר ונשגב מבינתי
אתה, אפלולית המרצדת על הסדין הלבן
קיומך קל, כקיומו של היתוש
ואתה עוטף אותי.

החצרות מוארים אף שהלילה מנסר את נדנדות העץ
כך לחשת לאוזני,
סהר צח ליטף את קימורך הלבן
וניסור הכינור בער בעורנו הלח.

אתה עודך צנום אל מול נשיותי העסיסית.

תאווה לי לך ולאוקיינוסים הפתוחים
אך יותר מכל לשדה החמניות,
שכעת שהוא שרוי באפלוליתו,
חומו הזהוב נוטש אותו בלילות שכאלו,

לילות שבהם אנו מתלטפים, והכינור חוצה את הלילה בינינו.