מישהו צוחק.
והדחק נעשה קשה, קשה מנשוא.
אני דוחה ודוחה את רגע ההתמוטטות,
מאבדת עוד רגש.
עכשיו אני קהה גם לאובדן.

וכמו שאני ממירה את הרגש בתחושות,
באלפי תחושות דקות,
כך אני מעכבת את ההתמוטטות הגדולה
מנפצת אותה לאלפי נפילות קטנות,
ואין בהן מרגוע.

החלומות שלי הפכו עכורים-עכורים,
הם המימד האמיתי של המציאות,
לפתע אני יודעת לפרש את חיוכי האנשים
וכוונותיהם ערומות בפניי.
יורד גשם בקיץ ומי הביוב והרפש זורמים מתוך החדרים
ומתנקזים לתוך תעלה אחת בכיכר.

ומישהו צוחק.