בעזרת ה'.

תוהה לעצמה כמה עמוקה יכולה להיות הצעקה. היא יכולה להיות
פוצעת, יכולה להיות צורבת, יכולה להמיט ולהמית ולהמיט ולהמית.
אבל עמוקה?
להיות עמוקים רק המים האלו יכלו, רק הם נתנו את המרחב הזה,
לשקוע בהם.

הם היו נעימים וקרירים, קצת מפחיד היה להיות שם, לבד, בלילה.
אבל היא כבר לא התייחסה עוד אל הפחד, רק הביטה בו במבט מאשים
וכועס, הושיבה אותו מחוץ למעיין השחור ונותרה לשחות שם לאיטה,
מכניסה את הראש, כמו אז, בימים האלו היפים, כל המשפחה ביחד,
מכניסים את הראש וסופרים, אחת, שתיים, שלוש... מי יצליח להשאיר
את הראש מתחת למים יותר זמן. אז היו אלו מים תכולים של בריכה
מקורה, אז היה מותר גם לרמות, להוציא את הראש לרגע, להכניס
אותו שוב, ולקוות שאף אחד לא שם לב. עכשיו רק היא הייתה שם, לא
אכפת לאף אחד כמה זמן תשאיר את הראש מתחת למים, לא אכפת לאף
אחד אם תנצח, ובטח שלא אכפת לאיש אם תפסיד.

כשהיא תחזור היא תחטוף את שלה, היא ידעה את זה, ילדה רעה את,
ילדה רעה, לאן את בורחת בלילות? עם מי את מסתובבת? והשתיקה שלה
רק תעצים את השאלות האלו לכדי צרחות של ממש, לכדי צרורות של
כינויים מגוונים בשלל צבעים, ברגעים האלו היא זכתה לדעת על
עצמה הכל, הכל, כמה משחיתה היא וטיפשה ותמימה, וכמה היא מדרדרת
בתקופה האחרונה, ולעזאזל, נמאס ממנה כבר, באמת שנמאס, והם כל
כך רוצים כבר להצליח לישון בלילה, הם כל כך רוצים כבר להצליח,
לילה אחד, בבקשה, שתהיה בבית, שתכין שיעורים, שתלך לקולנוע
אפילו, רק שלא תתעטף ותלך לה שוב אל הדברים הללו הלא ברורים.
בבקשה, ילדה, לילה אחד.

והיא רק תהתה על עומקן של צעקות, על עומקם של מים קרירים
ושחורים. שחתה בהם הלוך ושוב שוב ושוב, לאט לאט, בעדינות כזאת
שמצאה בעצמה רק כאן, ביכולת הזאת להעיף את המים ממנה ולהמשיך
הלאה בלי שאף אחד יוכל להשיב אותה אחור.

היא הניעה אותן בתנועות קטנות, את הידיים שלה, היפות, כך כולם
אמרו, יש לה ידיים כל כך יפות, אפילו אמא, אחרי הכל, אחרי
המריבות והריחוק הגדול הייתה מביטה בהן ואומרת לכולם, בקול,
תראו את הידיים של נועה, איזה ידיים יפות יש לה.

ואפילו הוא, כן, אפילו הוא, לקח לה את היד פעם אחת ונשק לה,
היא זוכרת זה את זה כל כך רחוק, ורוד וחד, את היד הגדולה שלו,
שלא נענתה עוד לחבוק בה, את היד החומה הזאת, מפוספסת, לוקחת את
ידה שלה ומנשקת אותה נישוק אחד מהיר.

היא אהבה להביט בהן ברגעים האלו של הזכרון, כאילו טמנו בתוכן
הכל, כמה השקיעה בהן, עד כדי שגעון ממש, הייתה קונה קרמים של
חברות משובחות ביותר, ולא, היא כלל לא הייתה ילדה של קרמים,
היא הייתה מפרועות השיער ופרועות הבגדים, לא היה לה אף תכשיר
פרט לתכשירים שקשורים היו בידיים.

שעות היא הייתה יושבת ומעסה אותן, פוחדת לאכזב, פוחדת שבפעם
הבאה שהיא תביט בהן היא כבר לא תגיד את אותן המילים היפות, כבר
לא תתפעל מהמושלמות שהייתה בהן, ולא, על זה אסור לה לוותר, מה
פתאום, על הסיכוי שאולי הוא יאחז בהן פעם נוספת ויישק להן. מה
היא לא תעשה בשביל הסיכוי הזה, הקטן, העצוב.

היא יצאה מן המים ועטפה עצמה במגבת, שוב שכחה להביא בגדים
להחלפה, שוב תחזור כך הביתה, סחוטה ומסורבלת, תעלה תהיות
נוספות לגבי הבילויים שלה בלילות. מצאת לך מישהו חדש? לו רק
ידעו כמה בודדה היא הייתה. לו רק ידעו.
ואיך יעצרו לה ככה טרמפים, היא הרי תרטיב את כל המושב, טוב
שלילה עכשיו, אפשר לקוות שהנהגים לא יראו, אפשר לקוות, אפשר?

היא הלכה לאט לאט, מנגנת לעצמה בחליל עץ חרוט בדרך לכביש, כמה
יפות היו החריטות שהוא חרט לה אז, לפני שטס לו, חריטות כאלו
מדויקות, כמו שרק הוא ידע לחרוט, אני אוהב אותך, נועה. הוא חרט
לה באותיות פצפוניות ומושלמות, אני אוהב אותך ורק אותך ורק
אותך, את שומעת? איך הוא צעק לה את זה אז, כשהיו בדיוק במעיין
הזה לפני שנה בערך, די, היא אמרה לו, כולם ישמעו אותך, ובלב
שלה התפללה שלא יפסיק לצעוק את זה, והוא לא פסק, זאת אומרת,
לפחות אז, בלילה ההוא, את יודעת, נועה? את יודעת כמה אני אוהב
אותך? והקול שלו היה בשבילה כמו כינור, כמו תופים, כמו
מנדולינה, כמו הכל, הכל. אז היא חשבה לעצמה שצעקות כן יכולות
להיות עמוקות, פעם ראשונה שהן גם הצליחו ללטף אותה, הצליחו
לחבק.

עכשיו היא הייתה שם לבד, רק מנגינה לא מוצלחת של חליל בקעה
ממנה, צפצופים חלושים של צעקות שנדמו, הוא הבטיח לחזור, הבטיח
והבטיח, זה טיול קצר, שלושה חודשים, אני חייב את זה, נועה, לא
יכול עוד להשאר בארץ הזאת, חייב להסתכל, לראות, לטעום, להרגיש.
ואני אחזור ואנחנו נתחתן, את שומעת אותי, נועה, אני אחזור
ואנחנו נתחתן. היא ידעה שהיא עדיין לומדת, ושחתונה זה דבר כל
כך רחוק ולא שייך, אבל היא רק עמדה מולו נשנקת והנהנה בהסכמה,
רק תחזור כבר, אהוב, תחזור ונתחתן.

היא עמדה מול הכביש וישרה את היד שלה, רוצה ולא רוצה שיעצרו,
יודעת שהדרך למיטה ארוכה, טומנת בחובה שאלות, וכעסים, טומנת
בחובה את הצער, לאן את הולכת, ילדה רעה, למה את הורסת להורים
שלך את החיים. למה.
היא לא רצתה להרוס להם את החיים, באמת ובתמים שלא זאת הייתה
הכוונה שלה, אבל געגוע שהצטרף לגעגוע שהצטרף לעוד צרור געגועים
לא יכל שלא לעשות את זה, געגועים גם הם בכוחם להמיט ולהמית.

בהתחלה הוא שלח כמה מכתבים, סיפר לה על הנופים היפים, וההזיות,
ושהיא חייבת להצטרף אליו, את חייבת, נועל'ה, את חייבת להיות פה
איתי עכשיו, את לא יודעת איזה מטורף פה, את לא יודעת, נועוש
שלי, יפה. כל הצעקות שלנו שם במעיין, כל המנגינות והטיולים
והלילות, הכל כל כך קטן לעומת מה שכאן, את לא יודעת נועה.
את לא יודעת.

אוטו כחול נעצר, מכוניות כחולות תמיד הפחידו אותה, אבל היא,
כמו שאמרנו, גמרה עם הפחד, הניחה אותו אי שם בפינה, אולי אם
הוא לא היה, הייתה נוסעת איתו, טסה איתו להיכן שרק יבקש, אז מה
אם היא בת שבע עשרה?

היא עלתה על המכונית, טרמפ מצויין, אם הוא היה כאן הוא היה
לוחש לה שזה ממש נס, ממש נס, אבל היא ייחלה לנסים אחרים, נסים
בסגנון אהוב שישוב כבר, או לכל הפחות שיואיל להשכח, נסים
בסגנון הורים שלא תהרוס להם את החיים, או לכל הפחות שיפסיקו
להגיד לה את זה שוב ושוב.
את לא פוחדת? שאל אותה הנהג, לא פוחדת לעצור טרמפים לבד באמצע
הלילה?
היא לא ענתה לו, רק חייכה חיוך מבויש ונענעה בראש לשלילה.

אחרי חצי שעה הם כבר הגיעו, אמרה לו תודה שוב ושוב, פוחדת שהוא
קורא מחשבות בסגנון תפילה חרישית על תאונה קטלנית שתקרה להם
בדרך.
הוא עצר לה די קרוב לבית, משהו כמו עשר דקות הליכה, ולמרות
שהפציר בה, לא הסכימה להגיד לו את הכתובת המדוייקת, אני צריכה
קצת זמן עם עצמי, פלטה לבסוף, כאילו לא הייתה עם עצמה, לבד
עכשיו, לפחות שש שעות.
שוב הוציאה את החליל, חייבת להצליח לנגן, מסתכלת על האצבעות
הארוכות שלה מונחות על החורים שלו, אולי עכשיו הוא יצוץ אליה
פתאום מאי שם, נועל'ה, הוא יגיד לה, חזרתי, את רואה שחזרתי,
אני לא בוגד, אני לא נוטש, אני לא מנשק ידיים פעם אחת וזהו.
תמיד כשהוא צרח עליה היא הזכירה לעצמה את הרגע הזה, עוטפת עצמה
בנחמה הזאת, אפילו הוא, שנשק לך פעם בידיים, אפילו הוא שמעדיף
היה עכשיו שלא תהיי פה. שלא ישן כבר שבועות, שהשיערו הלבין,
כן, בוודאות הלבין, ואם יהיה לו התקף לב או התמוטטות עצבים זה
בגללך, נועה, בגללך, ילדה רעה.

היא חשבה לעצמה מאיזו כניסה יהיה הכי בטוח להכנס, הכי פחות
רעש, אולי היא אפילו תצליח להשתחל לחדר שלה בלי שאף אחד ירגיש,
וכשהם יכנסו היא תעמיד פני ישנה תמימה, אולי הם אפילו יחייכו,
אולי הם יצליחו לישון, אולי אמא שוב תביט בה, אולי אפילו הוא
יביט.
היא החזירה את החליל לתיק, את שוכחת אותו, נועה, את שומעת? היא
הטיפה לעצמה, שוכחת אותו, שוכחת, והחליל הזה בטוח לא יעזור
במלאכה המייסרת הזאת, לשכוח, החליל הזה החרוט רק חורט בך חזק
יותר, רק חזק יותר. ודי, נועה, את צריכה להמשיך, את צריכה
להמשיך הלאה בלעדיו, הוא שם, רחוק, לא שמעת ממנו למעלה
מחודשיים. היא כל כך רצתה לבכות עכשיו, לצעוק מבכי, בכי צועק
הוא הכי עמוק, אבל הבכי שלה אפילו ללחוש לא הצליח.

היא הוציאה סיגריה מהתיק, ומה הוא עוד מלמד אותך הבחור הזה,
אה? מה לך ולברנשים מגודלי שיער? גם לעשן הוא לימד איתך?
עד שהם אמרו לה את זה היא אף פעם לא הסכימה לעשן, אחרי המשפטים
האלו, היא לא הפסיקה.
היא רצתה אותו, היא רצתה אותו כאן ועכשיו ומיד. בבקשה. כאן
ועכשיו ומיד.
והוא הלך, הבטיח והבטיח לחזור והלך. כמה מכתבים היא רשמה לו,
דפים ארוכים מלאים באותיות יפות וצפופות, מלאים במנגינות,
מלאים בשתיקות ארוכות-ארוכות.
היא הגיעה אל הבית, נכנסה מהשער הראשי, פותחת את הדלת בקולי
קולות.
הם ישבו ליד השולחן, אפילו לא מביטים בה אלא רק נאנחים בכאב.
היא עדיין הייתה רטובה, מרושלת כזאת, כמו תמיד, מנסה להבליט את
הידיים, להזכיר לה - אני לא כל כך מכוערת, להזכיר לו - פעם
נשקת לי, להזכיר לעצמה, להזכיר לעצמה.

ידעה שאם רק עוד היה כאן, אולי הייתה מנסה להשתנות עד שישוב,
אולי הייתה לה מטרה לנסות להשתקם בשבילה, אבל מולה עמדו רק הם,
תלושים ועייפים, צועקים עמוק עמוק, אין למה, נועל'ה, עדיף
שתלכי לישון.
היא עלתה באיטיות את המדרגות אל הקומה העליונה, יודעת שכל לילה
כזה מקרב את הקץ שלהם בכמה שנים טובות, יודעת שאם תעשה את זה
יהיה בכך רק חסד. אם היה סיכוי שישוב אולי היה סיכוי שתשוב אף
היא לדרך, אך גם כך נראה שנמחקה ממנו לגמרי, ואפילו להפרד הוא
לא טרח.
ניגשה אל ארון העזרה הראשונה והוציאה משם חבילות של כדורים,
אפילו אז היא הביטה עליהן, על הידיים שלה. נוטלות אותם מן
הקופסאות השונות, תוהה אם הם יתגעגעו אליהן. מקווה כל כך שכן.


רק אחרי שנה הם העזו להניח אותם על הקבר שלה, צרור עבה של
מכתבים שלו שהוחבאו.