אלו נסיונות עקרים, לעזאזל. יותר עקרים מכל אותן אמהות האומה.
אברהם היה בן 99 כשילד את יצחק ורק אני צעירה ולא מסוגלת ללדת
אפילו שמץ של רעיון. יש במחשבה על זה משהו מדכא למדי, שגורם לי
לרצות לברוח עמוק אל תוך החושך ולא לצאת משם עד יעבור זעם. וזה
לא שיש לי בעיה של ביטחון עצמי, חלילה. יש לי מספיק ביטחון
לפרנס מדינה אפריקאית קטנה, לשנה לפחות. אולי לשנתיים אפילו,
אם הם יהיו ייקים בבזבזנות שלהם.
בכל מקרה, זה לא מה שהתכוונתי להגיד. קוהרנטיות, עקביות. מילים
יפות, חבל שהמשמעות לא נטמעת. רציתי לספר לכם עליו. הייתי
מספרת גם לו עליו, אם הייתי יודעת איך. זה פשוט, כשאני עומדת
מולו, המילים נבלעות לי. הוא לא בן אדם נחמד, אתם מבינים. אני
לא חושבת שהוא מחבב אותי. יש גם כאלה.
אני לא אוהבת חלומות שווא. יש בהם משהו חמקמק, כמו פרפרים ביום
קיץ - לאן הם עפים, הפרפרים? אני תמיד מנסה לתפוס אותם בידיים,
ואף פעם לא מצליחה. ככה גם הוא. נקרא לו א', נניח. זה לא ילך
בלי שם.
אותם ניסיונות עקרים, למקרה שתהיתם, הם הניסיונות שלי להגיד
משהו. אנשים נורא מופתעים כשאני אומרת את זה, כי בדרך כלל אני
לא נוהגת לשמור מילים בבטן. לא בריא לשקט הנפשי שלי, אמר
הרופא, ואני, כמו ילדה טובה, מצייתת. אבל יש דברים שפשוט לא
עולים על דל השפתיים, לפחות לא בנוכחותו. אנשים גם מופתעים מזה
שאני כותבת, או מציירת, או שרה. זה מטריד אותי לפעמים. כנראה
שזה נובע מהעובדה שאני גמלונית למדי ולא מתאימה לסביבה. גדולה
מדי, אולי.
אלו ניסיונות עקרים, להסביר לאחרים בדיוק מה אני מרגישה. רגשות
אף פעם לא יהיו נהירים על הכתב כפי שהם במסתרי המחשבה, בפיתולי
המילים שבתוכי. אם רק אוציא אותן החוצה תאבדנה את כל קסמן. אך
אלו ניסיונות עקרים, לנסות להתגבר על אהבה נכזבת.