תחושה מוזרה היא
ידי כבולות בשתי ידיך.
אזיקים דקים של עצם ועוצמה
ואתה מחזיק בעיניך
את כל אשר רצית להגיד ולא יכולת
את כל אשר רציתי אני לצעוק בגרון ניחר,
את כל אשר מעולם לא ידעת.

את בן טיפוחי אני נושאת על גבי,
אורי אקרא לו, אורי שלי
כתפי דלה מלשאת חלומות שווא שכאלה.
יכולתי רק לשלוח יד ולגעת בך
אך תהום פעורה חצובה בינינו
התקווה היא מותרות שאין אני יכולה להרשות לעצמי.

אעמוד מהצד, כולי שברים כבובת פורצלן-
איש אחר ינסה לאחות את השברים שאתה שברת.
כולי רחם לתקוותיך
כולי רצון שיום אחד,
זוג עיניים ירוקות יבהה בי, ולא
במה שמעבר.