הצלקות ברגליים התנפחו לגודל משמעותי.
כל מגע מרפרף עליהן גורם לי לצמרמורת שמתחילה באזור הבטן
התחתונה ומטפסת עד לקצה הגרון.
החלטתי לנעוץ מחט דקה בצלקת הנפוחה, רק בשביל לראות מה יקרה,
וזו תוצאה של היצר ההרסני שמקנן בי מאז ומעולם.
ליבנתי מחט תחת מצית מלאה בגז, הכנסתי את המחט לאט-לאט אל תוך
העור המבעבע, הרגשתי את קצה המחט חודר עמוק, מחמם לי את הלב.
הרגשתי את נשימתו של אלוהים על עורפי, הוא לחש לי לשתוק
ולהמשיך, הרעיד את גופי מתשוקה ונטש אותי לקראת השיא.
כלום לא קרה, למעט כוויה שהשאירה בדיעבד שלפוחית מוצקה על עור
שמגליד.
בלעתי שלוש כדורי אופטלגין ונשכבתי במיטה, מקווה למות מכאב,
למות מצער, למות מרגש עצור שגועש בתוכי ומאיים להחריב לי את
הכול האיברים הפנימיים.
התחלתי להרגיש רעד באיברים הפריפריים שלי, שמעתי את דפיקות הלב
שלי שהתחילו לדעוך והשאירו אחריהן הד שקט.
שכבתי שם שלוש שעות, עם רצון לקום ובלי יכולת, הסתכלתי על החדר
שהסתחרר מסביבי, רציתי לקום ולצעוק עליו שיפסיק לבלבל אותי
ולהתל בי, אך עם כל כיווץ שריר הרגשתי רק יותר ויותר חלשה,
והחדר שסביבי רק עשה דווקא והגביר את עוצמת הסחרחורת.
אז נשארתי שם עד הבוקר, עד שהציפורים החלו לשרוק ולקראו לי
מהעץ שבגינה. תפסתי את עצמי בידיים וקמתי רופסת, מנסה להיתלות
על ההיגיון שעוד לא הספיק לברוח, דידיתי לחדר המקלחת ושטפתי את
פניי בזרם של מים קרים, משם לעוד מנת קפאין וניקוטין שהצליחו
לעורר אותי לחלוטין.
אחרי בוקר ארוך ועייף אין עוד דבר שיכול לחשל אותי... אז זהו,
שיש.