[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נגה עמית
/
מכתבים מאלוהים

אור הדמדומים נפל על מצבת האבן והאיר את הכתוביות בצבעי האש
והדם.
דמעה ירדה מלחיי על המצבה כאשר הנחתי זר ורדים אדומים על
הקבר.
הבטתי בשמו החרוט על האבן.
'זה בכלל לא היה צריך לקרות', חשבתי לעצמי בלב ודמעות חדשות
עלו בעיניי וחנקו את גרוני.
"ניב, אני עוזבת", לחשתי אל המצבה ושקט מצמרר מילא את בית
הקברות.
"אני נוסעת לעיר אחרת, אני לא עומדת בזה יותר. אבא שלי מצא
עבודה ואנחנו עוברים מחר בבוקר", אמרתי, מנסה לחנוק את הדמעות,
אך לשווא.
"אני מתגעגעת", לחשתי שוב והדמעות החלו להציף את עיניי ולהרטיב
את מצבת האבן הקרה.
"אני... אני צריכה ללכת", אמרתי בכאב גובר ובגרון חנוק
מדמעות.
"אני מבטיחה לבוא לבקר", הוספתי מעט בגמגום וקמתי על רגליי,
ניגבתי את הדמעות וצעדתי הביתה. כבר החשיך וגשם כבד החל לרדת.
לא עשיתי דבר כדי למנוע ממנו להרטיב אותי עד לשד עצמותיי,
הרגשתי שהגשם מנקה אותי מכל מה שקרה, נותן לי לפתוח דף חדש
בשקט אך עם זאת בוכה ומתאבל אתי. הפסקתי לבכות. הרחוב היה חשוך
ונטוש, הבטתי אל השמים. חיוך גדול ועצוב נמרח על פניי וצעקתי
בקולי קולות:
"אני אתגעגע!!!"

דפקתי על הדלת בבית שלנו.
הקור החל לזחול סביבי ולחדור לעצמותיי.
היה שקט ואף אחד לא פתח.
"יופי, זה מה שחסר לי - להיתקע מחוץ לבית", אמרתי לעצמי בשקט
והתחלתי לחפש - אולי הם השאירו לי מפתח רזרבי. מצאתי אותו מתחת
לעציץ של השכנים.
נכנסתי הביתה.
"מישהו פה?" שאלתי את הקירות, אף אחד לא ענה.
נכנסתי למקלחת.
עשיתי מקלחת זריזה של מים חמים, התלבשתי ונעמדתי מול המראה.
ראיתי ילדה יפה עם שער דבש ועיניים כחולות בהירות.
שערי היה רטוב ואסוף ברישול ועיניי מעט אדומות.
חייכתי להשתקפותי במרירות וחשפתי שיניים לבנות וישרות.
נכנסתי לחדרי והבטתי סביב, הכול היה ארוז בארגזים.
מחר בבוקר אנחנו הולכים מפה, אנחנו עוברים לעיר אחרת.
הזדמנות לכולנו לפתוח דף חדש.
החלטתי להודיע למישהו שאני עוזבת, כבר כמעט חודשיים שלא הייתי
בקשר עם אף אחד מחבריי.
הרמתי את השפופרת וחייגתי מספר שמזמן לא חייגתי.
"הלו?" ענה קול נערי בצד השני.
"היי", אמרתי ושקט השתרר בצד השני של הקו.
"ש... שיר?" שאל רועי מהצד השני בקול המום. "מה... מה קורה
אתך?" הוא שאל בתדהמה.
"אתי? אה... אתה יודע, משתדלת..." אמרתי בלי ממש לענות.
"התקשרתי", אמרתי ונשמתי עמוק, "התקשרתי כדי להגיד לך שאני
עוזבת."
"את מה?!" שאל רועי ובקולו נימה שלא זיהיתי.
"עוזבת", לחשתי.
"מתי?" הוא שאל בשקט.
"מחר."
"אני... אנ'לא יודע מה לומר", הוא אמר לאחר שתיקה קלה.
השארתי לו את הכתובת החדשה שלי וסגרתי את השיחה.
רועי היה החבר הטוב ביותר של ניב.
מאז אותו מקרה ראיתי את רועי רק פעם אחת, בהלוויה של ניב.
קולות מהסלון הוציאו אותי מהרהוריי.
"היי שירי", אמרה אימא כשראתה אותי.
"הכול ארוז?" שאל אבא בחיוך.
"אני חושבת", אמרתי, מביטה בפניהם.
"איפה הייתם?"
"ביקרנו את סבתא."
"אה", אמרתי בלי ממש להתעניין.
"כדאי שתלכי לישון", אמר אבא והביט בשעון שהורה חצות. "מחר
מצפה לנו יום ארוך", הוא אמר, ואני רק צייתי.
אבל כמה ארוך יהיה היום למחרת? לא חלמתי על כך אפילו.

התעוררתי מוקדם בבוקר אחרי לילה מלא סיוטים על ניב ועל הבית
החדש.
הכול היה חשוך ורק פס ירקרק באופק סימן לי את הזריחה המתקרבת.
הרבה זמן לא ראיתי את הזריחה, חשבתי לעצמי ועליתי לעליית הגג,
משם יש אפשרות לעלות לגג הבניין. ישבתי בפיג'מה וברגליים יחפות
על גג הבית. בפעם האחרונה שישבתי שם לא הייתי לבד - ניב ישב
לידי וחיבק אותי. שוב דמעות עלו בעיניי לנוכח הזיכרון הזה.
השמש הפכה לטבעת של אש וזהב על רקע הבניינים. פתאום מילאה
תחושה מוזרה את בית החזה שלי, תחושה שלא הרגשתי הרבה זמן -
התרגשות משמחת מילאה אותי פתאום, הזדמנות לעבור מפה ולשכוח
מהכול, להכיר אנשים חדשים ולחזור לחייך.
ירדתי למטה והלכתי אל המטבח. כל הבית היה בארגזים. את רוב
הדברים כבר העברנו בימים הקודמים לבית החדש, ונשארו לנו רק חלק
קטן מהרהיטים וחפצים אישיים.
"בוקר טוב", שמעתי את אבא קורא לי מהמרפסת.
"בוקר טוב", עניתי לו בחיוך והדבקתי לו נשיקה.
"מתי יוצאים?"
"אני לא יודע, אחר הצהריים", הוא אמר.
הבטתי בשעון והחלטתי לצאת לטיול אחרון בשכונה.
הלכתי ברחובות שהכרתי כל כך טוב. נולדתי פה וביליתי את כל
ילדותי, וקצת הצטערתי לעזוב הכול פתאום.
הלכתי לבית הספר הישן שלי. זיכרונות הציפו אותי, רעים וטובים.
זיכרונות על האהבות הישנות, על הכעסים, וגם זיכרון די קרוב על
קיר זיכרון.
המשכתי ללכת, עוברת על יד בית עץ ישן ומוסווה מאחורי חופת
ענפים, הזולה שלנו. החלטתי להיכנס. המקום היה כל כך מלוכלך -
הבנתי שלא היו פה הרבה זמן, אולי אפילו מאז השבעה על ניב.
פתאום תקף אותי דחף אדיר לנקות את המקום. חיפשתי קצת מסביב
ומצאתי את המטאטא הישן. התחלתי לטאטא במרץ, מעלה ענני אבק
נוראים. ניקיתי את הכיסאות, אווררתי את השטיחים, ניקיתי את
השאריות של הפיצות שאכלנו כאן ביחד.
ולבסוף, כעבור כמעט שעתיים וחצי התיישבתי, מותשת ומרוצה מאוד,
מביטה בזולה נקייה, כזאת שאפשר לשבת בה וליהנות. אני לא יכולה,
היא מלאה ביותר מדי זיכרונות, חשבתי לעצמי, אבל החברים שלי,
שאולי להם היה פחות קשה, הם כן יוכלו לשבת כאן עוד הרבה זמן
ביחד.
מבטי נפל על השולחן הקטן שעמד בפינת החדר. ניגשתי אליו והתחלתי
לנקות גם אותו. פתחתי את המגרה שלו, ולבי החסיר פעימה - בתוך
המגירה, בין כל השטויות שזרקנו לשם בשנים הקודמות, הייתה מונחת
לה תמונה של כל החברים כולם, מהטיול השנתי במצפה רמון. גם אני
הייתי שם, יושבת ליד ניב ומחזיקה אתו ידיים. 'היינו כל כך
מאושרים', חשבתי ושוב דמעות הציפו את עיניי, אבל עם הדמעות עלה
במוחי רעיון גאוני. הלכתי לחנות, קניתי טושים, צבעים
ובריסטולים והתחלתי לעבוד. הכנתי ותליתי בזולה שלטי ענק עם
כתובות שאולי לאחרים היו נראות סתמיות ואפילו מטופשות אבל לי,
לנו, זה היה חשוב, מצחיק ומעלה זיכרונות מתוקים.
שלחתי הודעה במספר חסוי לכל החברים שלי:
"בואו לזולה בעוד 10 דקות, זה דחוף", לא חתמתי באף שם, אבל
ידעתי שהם יבואו מיד.
חבריי לא אכזבו אותי. בתוך כמה דקות הם נאספו סביב הזולה,
מחבקים אחד את השני, בוכים מאושר ומעבירים יחד חוויות אחרי
הרבה זמן שלא נפגשו. הם לא ידעו מי הזמין אותם. אני לא הייתי
שם אתם, אני הבטתי בהם מרחוק, די קרוב כדי לשמוע מה הם מדברים
אבל שלא יראו אותי.
"מי שלח את ההודעה?" שאלה שירן ונענתה במבטים סקרניים ובהבעות
בלבול.
"טוב, בואו ניכנס או משהו", אמר רועי והתקדם אל הכניסה. "אם
אנחנו כבר כא-" הוא הביט בתדהמה בזולה, ובעיניו עלו דמעות.
"מה קורה?" שאלו כולם והצטופפו לראות מה הדבר שגרם לרועי לקפוא
בתדהמה.
"אני לא מאמינה", אמרה מאי והצמידה את כף ידה אל פיה.
הם היו שם כולם ביחד, רק שניים מאתנו חסרים, אני וניב.
הם עמדו והביטו בתדהמה בזולה הצבעונית והנקייה. הם הביטו
בתמונת שחור לבן גדולה, תמונה מאותו היום במצפה רמון, אותה
תמונה שבה היינו מאושרים ואוהבים, ומעל התמונה היה רשום בגדול
"גן עדן לעד".
כך כינינו את הזולה - "גן עדן". זה היה המקום הפרטי שלנו, גן
העדן הפרטי שלנו.
הלכתי משם, משאירה אותם בוכים ומחובקים, יודעת שעשיתי את המעשה
הטוב שלי. עכשיו, חשבתי לעצמי, אני יכולה ללכת מפה בלב שקט.
בדרך הביתה הבטתי בשעון ונוכחתי לדעת שכבר כמעט 4 אחר
הצהריים.
"איפה היית?" שאלה אותי אימא בחיוך כשחזרתי הביתה.
"יצאתי לטיול אחרון", אמרתי והשבתי לה חיוך, נהנית מהבעת
ההפתעה המהולה בשמחה על פניה של אימא. אני חושבת שהיה לה,
לאימא שלי, קשה מאוד עם המצב הזה, כמעט כמוני.


"נו אתה בא כבר?" צעקתי בשמחה לאחי הגדול, שגיא, בשעת הדמדומים
כשנכנסנו לבית החדש. אני ושגיא רצנו בכל הבית צועקים וצוחקים.
זה היה בית גדול יותר מהבית הקודם שלנו, והייתה לנו חצר
גדולה.
"נשתול פה הרבה פרחים בקרוב", אמר אבא בגאווה מסוימת וחיבק
אותי חזק.
"אני עולה לבחור חדר", אמרתי ורצתי במדרגות כששגיא אחריי.
"זה שלי", קבעתי מיד כשראיתי את החדר. הייתה לו מרפסת אישית.
הוא היה די מרווח אבל לא מאוד גדול, בדיוק כמו שאני אוהבת.
כשסיימתי לסדר את החדר כמו שצריך כבר היה כמעט שלוש בלילה.
עדיין נשארו לי החפצים האישיים יותר, אבל הרוב כבר פורק והושם
במקומו.
"איזה יום זה היה", לחשתי לעצמי כשנשכבתי במיטה, מביטה בירח
שמציץ מהחלון.

את הימים הבאים העברתי בעיקר בבית, מנגנת על גיטרה ומקשיבה
למוזיקה.
כמעט שבועיים אחרי שעברנו יצאתי לסיבוב בשכונה. הלכתי ברחובות,
מביטה סביב באנשים, בבניינים ובפארקים.
נכנסתי לסופר קטן לא רחוק מהבית וקניתי לעצמי בקבוק מים. בקופה
עמד נער בערך בגילי, חייכן, נאה וגבוה.
"זה הכול?" הוא שאל בחיוך כשראה את בקבוק המים שלי.
"כן", עניתי לו בחיוך, מביטה בעיניו החומות, העצובות משהו.
"תודה", הוספתי ויצאתי החוצה. התרחקתי מעט מהסופר כשלפתע יד
חסונה אחזה בזרועי.
"היי", אמר הנער מהסופר, מתנשף ומתנשם.
"היי", אמרתי בהפתעה.
"יש לי הפסקה, רוצה ללכת לסיבוב?" הוא שאל ויישר את בגדיו.
סקרתי אותו במהירות - הוא היה גבוה ממני כמעט בראש, היו לו
עיניים חומות גדולות, עצובות מעט וכל כך יפות. הוא לבש חולצה
משובצת פתוחה שחשפה גוף רזה ושרירי. שערו היה בצבע חום בהיר
ומעט ארוך מהרגיל וחיוכו היה יפה ומלא שיניים.
"בטח", אמרתי בחיוך והתחלתי ללכת.
"אז... איך קוראים לך?" הוא שאל מעט במבוכה והחל ללכת לידי.
"שיר, ולך?"
"עומרי."
"שם יפה."
"תודה רבה", הוא אמר בחיוך.
"איפה את גרה?" הוא שאל שוב
"לא רחוק מפה", אמרתי, מורה באצבעי על הרחוב שלי.
"אהה... את חדשה פה?" הוא שאל לפתע, מנער את הפוני מעיניו.
"איך ידעת?" שאלתי בחיוך.
"לא ראיתי אותך פה בעבר", הוא אמר בחיוך מתוק ומבויש. הוא מצא
חן בעיניי, אין ספק.
"מתי הגעת לפה?" הוא הביט בי בעיניו.
"לפני שבועיים בערך", חייכתי אליו חיוך מתוק.
"רוצה גלידה?" הוא אמר ועצר ליד פיצוציה.
"בסדר", השבתי לו. קנינו גלידה והתיישבנו על ספסל קרוב.
"באיזו כיתה אתה?" שאלתי, מעוניינת לברר עוד פרטים.
"אני בי' ואת?"
"גם, אני מצטרפת לתיכון פה", אמרתי.
"באמת?" הוא שאל ובעיניו התעורר זיק.
"כן."
"אז נהיה ביחד בשכבה או בכיתה", הוא אמר בחיוך.
"אהה... מדליק" אמרתי בלי ממש להקשיב לו. פתאום נזכרתי בפגישה
הראשונה שלי ושל ניב, כמעט ארבע שנים אחורה, תחילת כיתה ז',
חזרנו סתם כך ביחד מבית הספר.
"רוצה גלידה?" שאל אותי ניב בחיוך.
"בסדר", עניתי לו והתיישבתי על המדרכה.
"איזו גלידה?" הוא שאל בעיניים נוצצות.
"לימון", עניתי לו והבטתי בו. הוא היה מרשים ביותר, כבר אז.
"בבקשה", הוא אמר והתיישב לידי.
"תודה", עניתי לו בביישנות.
"מה הצבע האהוב עלייך?" הוא שאל אותי, מביט בי בעניין.
"כחול", עניתי והוא חייך וענה שגם עליו -
"אמ... שיר? הכול בסדר?" שאל אותי עומרי והוציא אותי
מהרהוריי.
"אה? כן, בטח", אמרתי לו בחיוך, משתדלת לעצור את הדמעות שהיו
בדרך לעיניי.
"אז כבר הספקת להכיר מישהו חוץ ממני?" הוא שאל ובקולו הייתה
נימה שונה.
"לא, אתה הראשון", חייכתי אליו והוא רק שתק וחייך חזרה.

"תלווה אותי הביתה?" שאלתי אותו אחרי שעתיים של שיחה. גיליתי
שלי ולעומרי יש המון נושאים משותפים, שנינו אוהבים את אותה
המוזיקה, שנינו מנגנים על גיטרה ועוד כל מיני דברים נחמדים
שאהבנו שנינו.
"בטח", הוא אמר בקלילות והושיט לי את ידו כמו אביר שמזמין את
נסיכתו לטיול לילי.
את רוב הדרך חזרה עברנו בשתיקה.
ורק כשהיינו כבר ממש בפתח הבית הוא אמר: "אז... נתראה
מתישהו."
"ביי", השבתי לו והתחלתי לצעוד בשביל המוביל אל הבית.
"היי שיר!" הוא קרא לי כשכבר כמעט הגעתי אל הדלת.
"היה מאוד כיף", הוא אמר ונופף לי לשלום.

"איפה היית נסיכה?" שאל אותי אבא בחיוך. מצב הרוח של הוריי
השתנה פלאים מאז שעברנו, בדיוק כמו מצב הרוח שלי. ידעתי שכל
זמן שאני התאבלתי הם התאבלו אתי יחד.
"סתם הסתובבתי בשכונה", אמרתי לו ונשקתי לו על הלחי.
"הגיע לך מכתב, שירי", אמרה לי אימא מהמטבח.
"באמת?" שאלתי בהפתעה, לא באמת מבינה מי יכול לשלוח לי מכתב.
"כן, הנחתי לך אותו על השידה", היא אמרה וחזרה לבשל.
עליתי לחדר במהירות, נועלת את החדר אחריי. כמו שאימא הבטיחה,
על השידה שלי הייתה מעטפה לבנה חתומה, בול היה מודבק עליה. היא
הייתה שמנמנה ונפוחה מאוד. בלי לחכות הרבה פתחתי אותה.
הוצאתי את דף השורות מהמעטפה פתחתי אותו והתחלתי לקרוא:

"שיר,
רציתי להגיד לך המון תודה על מה שעשית לזולה שלנו, רק שתדעי.
אני מעריך את זה כל כך, לא הספקנו להיפרד כמו שצריך בכלל.
אני כותב לך מכתב. אני יודע, השארת לי טלפון, אבל אני חושב
שהרבה יותר נחמד אם נתכתב סתם כך. לדעתי זה הרבה יותר אישי
וחם, אז אם תרצי, כמובן אם רק תרצי, יהיה ממש נחמד אם נתכתב כך
בינינו, כך גם נשמור על קשר.
את יודעת, עוד כמה ימים נגמר החופש, וכשאני מסתכל לאחור, לא
עשיתי בו כלום. אחרי השבעה של ניב, לא הצלחתי להתאושש, לא
אכלתי, לא ישנתי, רק ישבתי בחדר ובהיתי בכלום, נזכר בימים שלנו
יחד, בחברות, בבילויים וגם קצת בריבים. כל כך אהבתי אותו, הוא
היה הרבה יותר מסתם חבר הכי טוב, הוא היה אח שלי.
אני בוכה עכשיו, הדמעות שלי מכתימות את הדף, אבל לא ממש אכפת
לי אם את תדעי את זה. אני יודע שרק את באמת תביני אותי. אני
ראיתי אותך, גם כשאת חושבת שלא, ראיתי אותך הולכת לבית העלמין
בכל סוף שבוע, חוזרת בוכה ומתאבלת, ראיתי אותך משוטטת ברחובות
בשעת לילה מאוחרת.
את יודעת, כל כך פחדתי, כל כך פחדתי לגשת אלייך ולדבר אתך.
ראיתי אותך שבורה ומרוסקת, בדיוק כמו שאני הייתי. כל כך רציתי
לחבק אותך ולהגיד לך שיהיה בסדר, אבל פחדתי בעצמי ממה שיהיה,
לא ראיתי את האור בקצה המנהרה.
הכול עבר לי ביום שהתקשרת אליי אז, כשאמרת לי שאת עוזבת. את
יודעת, לא באמת עבר לי, יש לי חור כל כך גדול בלב והוא עדיין
מדמם, אני יודע שהוא לא יעבור לעולם. אני מרגיש טיפה אשמה על
מה שקרה, שאולי יכולתי למנוע את זה בכלל, אבל זה לא עוזר לי.
את יודעת איך ידעתי שעכשיו מותר לי להמשיך הלאה? ראיתי אותו,
שיר. אני ראיתי את ניב, הוא ישב על המיטה שלי, הוא דיבר אתי,
הוא צחק, שיר! הוא צחק אליי! ואז, הוא אמר לי להביט דרך החלון,
ואת לא יודעת מה ראיתי שם, את לא תאמיני לי או שכן? אני ראיתי
אותך, ראיתי אותך עומדת בגשם החזק והשוטף, רטובה כל כך אבל את
חייכת, חייכת חיוך כל כך גדול ואז צעקת לשמיים "אני אתגעגע"
ואז הוא נעלם, הוא הלך, הוא כבר לא היה בחדר שלי, הלך והשאיר
מאחוריו את הצחוק שלו. הייתי כל כך עצוב שהוא הלך וכל כך שמח
שראיתי אותך ככה, ואז ידעתי שמותר לי להפסיק להתאבל, אפילו
הלכתי לחדר כושר.
אז מה שלומך? איך את מרגישה?
איך הבית החדש?
אני מחכה למכתב ממך, אם את לא רוצה להתכתב את יכולה פשוט לשלוח
SMS או להרים טלפון.

שלך תמיד,
רועי.

ניגבתי את הדמעות מהעיניים וקיפלתי את המכתב.
החלטתי לא להחזיר לרועי מכתב. אני ממילא לא מביעה את עצמי טוב
בכתב.
לקחתי לידי את הפלאפון ושלחתי לרועי SMS.
"קיבלתי את המכתב שלך.
שמחתי מאוד,
אבל אני לא טובה בכתיבה...
שמור על קשר!!!
שיר"
לא עברו יותר מחמש דקות והפלאפון שלי התריע לי על הודעה
נכנסת.


"שמח ששמחת.
אין בעיה,
ברור שאני אשמור על קשר!
חייב ללכת,
רועי"
לקראת הערב אימא ואבא קראו לי למטה במבט חגיגי ובפנים
מחויכות.
ירדתי למטה, בעיניי סימני שאלה גדולים. שגיא החזיק ביד ארגז
קרטון גדול קרוע וחתוך למעלה.
"מה זה?" שאלתי מעט באדישות.
"תפתחי, זה שלך", אמר שגיא, מושיט לי את הקרטון בחיוך.
התקרבתי אל החבילה הקטנה ושמעתי מבפנים קרקוש קטן.
"מה זה?" שאלתי שוב, נרתעת לאחור.
"נו תפתחי, זה לא יאכל אותך", אמר לי אבא בחיוך מעודד. התקרבתי
לחבילה, פותחת את המכסה שלה ומשחררת קריאת הפתעה ושמחה. בתוך
הארגז ישב מכורבל גור חתולים קטנטן. הוא היה כל כך מתוק,
פרוותו הייתה זהובה מקושטת בפסים חומים בהירים.
כשפתחתי את הארגז הוא הרים את ראשו. עיניו היו ירוקות-חומות,
עיניים גדולות ועצובות, עיניים שכל כך הזכירו לי את עיניו של
ניב.
"מ... מה... מה קורה פה?" שאלתי בחיוך מופתע.
"קנינו לך אותו במתנה", אמר לי אבא בחיוך ועיניה של אימא נצצו
מדמעות.
"אני לא... תודה רבה!" אמרתי בגמגום, מחבקת חזק את שגיא ואז את
הוריי. הייתי כל כך מאושרת!

"אולי מיאיו?" הציע שגיא. ישבנו בסלון וחיפשנו שם לחתול הקטן
שהסתובב בסלון.
"לא נראה לי", אמרתי, מכווצת את אפי וחושבת.
"רקסי?" אמר אבא, מביט בי בחיוך שובב.
"הוא נראה לך רקסי?" שאלתי בחיוך, "הוא קטן ועדין!" אמרתי לו
בחצי צחוק.
"נחום?" הציעה אימא וכולנו פרצנו בצחוק.
"נחום?" שאל אותה שגיא אחרי שנרגענו.
"כן, כך קראו לאוגר שלי", היא אמרה ופרצה אף היא בצחוק
משוחרר.
"טוב, כנראה שניאלץ להחליט מחר כי אני הולך לישון", אמר אבא
והביט החוצה. חושך כבד שרר בחוץ.
"לילה טוב", אמרתי לו ולאימא ונכנסתי לחדרי עם החתול ללא השם.
"מחר נלך לקנות לך חפצים, טוב?" אמרתי לו מפהקת. עבר עליי יום
מצוין, חשבתי לעצמי כשנכנסתי למיטה. הנחתי את ראשי על הכר
וכמעט מיד עיניי נעצמו בעייפות.

צלצול משגע ומטריד חדר לחלומי.
הוא הפך רציף ועקשן וסירב להפסיק. פקחתי את עיניי והדבר הראשון
שראיתי היה החתול החדש שלי מכורבל על הכרית לידיי.
"מי מצלצל בשעה כזאת?" אמרתי לעצמי בישנוניות, מושיטה את ידי
אל הפלאפון.
"הלו?"
"בוקר טוב", ענה לי קול מוכר לא מוכר מהצד השני.
"מי זה?" שאלתי, משפשפת את עיניי.
"רק אתמול נפגשנו וכבר שכחת אותי?" הוא שאל וקולו ספק משועשע
ספק נעלב.
"אהה, היי עומרי, מה קורה?" שאלתי אותו בהפתעה.
"הכול מצוין, מה אתך?"
"לא רע", עניתי ולפתע צץ במוחי רעיון.
"אמ... תגיד, עומרי, אתה עסוק?"
"לא משהו שאי אפשר להפסיק", הוא אמר וממש יכולתי לראות אותו
מחייך.
"אז... בא לך להראות לי איפה יש חנות חיות ולבוא אתי אם בא
לך?"
"בטח, למה?" הוא שאל מסוקרן.
"אני אסביר לך אחר כך. עוד רבע שעה מתחת לבית שלי?" שאלתי אותו
במהירות, מביטה בשעון שהורה עשר וחצי בבוקר.
"ניפגש", הוא אמר בקלילות וניתק.
התארגנתי במהירות, לקחתי כסף, הסברתי לאימא בחטף לאן אני הולכת
וירדתי למטה.
עומרי כבר חיכה לי שם, לבוש בג'ינס משופשף ובחולצת טריקו
מחמיאה.
"בוקר טוב", בירכתי אותו בחיוך.
"בוקר מצוין", הוא אמר סורק אותי בחשאי.
"שנלך?"
"בכיף", אמרתי והתחלנו לצעוד זה לצד זו בזמן שהסברתי לו על
החתול.
"ואיזה צבעים יש לו?"הוא שאל בעניין.
"זהב ופסים חומים."
"אז מה הבעיה?" הוא שאל בפליאה.
"קראי לו בוטן."
"בוטן?"
"כן", הוא אמר והסביר, "לחתול יש צבעים של זהב וחום כמו חמאת
בוטנים, אבל זה לא שם יפה אז תקראי לו בוטן", הוא אמר בחיוך
"שם יפה!" אמרתי לו צוחקת ונותנת לו חיבוק תודה.

"מה דעתך על זה?" הוא שאל אותי כעבור כמעט חצי שעה כשהיינו
בחנות החיות, בוחרים לבוטן מיטה, מזון, קולר וגם כמה משחקים.
"לא, זה לא יפה", אמרתי, מביטה בקולר שחור עם ניטים.
"אולי זה?" אמרתי.
"זה ורוד!!!" הוא אמר בזעקה ואני צחקתי והחזרתי את הקולר
למקום.
"זה", אמרנו שנינו פה אחד, מצביעים על קולר כחול בהיר עם פעמון
קטנטן, מתגלגלים מצחוק. בחרנו מיטה תואמת לקולר והתייעצנו עם
המוכר על האוכל המומלץ.
"תודה רבה", אמרתי למוכר כשיצאנו מהחנות.
"תודה שבאת אתי", אמרתי לעומרי כשצעדנו זה לצד זו ברחוב.
"אין על מה, שמח לעזור", הוא אמר ומשך בכתפיו.
"בואי נניח את הדברים אצלך בבית ואני אקח אותך לטייל. אחר כך
נחזור, עוד מוקדם", הוא אמר והביט בשעון.
"אוקיי", אמרתי והלכתי לצדו. דיברנו כל הדרך על השנה החדשה ועל
הילדים שהיו אצלו בכיתה בשנה שעברה. נמנעתי מלדבר על עצמי
למרות שהוא רמז שהוא מעוניין לדעת וניסה להתחיל את השיחה הזאת,
אבל אני לא הייתי מעוניינת או מוכנה, לא כרגע כשכל כך טוב לי.
"היי אימא", אמרתי כשנכנסנו.
"שלום", היא אמרה בחיוך אל עומרי והעיפה בי מבט, ספק משועשע
ומרוצה ספק בוחן ומטיף.
"באנו רק לכמה דקות, אנחנו תיכף הולכים", הסברתי והלכתי לחדרי
כשעומרי משתרך אחריי.
"בוא כנס", אמרתי ופתחתי את הדלת.
"אתה יכול לשבת על המיטה אם בא לך", אמרתי בהיסח דעת והנחתי את
השקיות במרפסת.
"אני רואה שמישהו כבר תפס בעלות על המיטה", הוא אמר בחיוך ואני
הסתובבתי בהפתעה וראיתי את בוטן ישן על המיטה שלי.
"אוי... אמ... כן, בוא נלך, לא נעיר אותו", אמרתי בחיוך מעט
מתנצל ויצאנו החוצה בשקט.
"הלכנו", הודעתי לאימא וסגרתי את הדלת מאחורינו.
"לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי אותו בדרך למטה.
"חכי ותראי", הוא אמר בחיוך מלא סוד והחל ללכת. הלכנו די הרבה
זמן ובדיוק כשהתחלתי לומר לו שנמאס לי -
"הגענו", הוא אמר, גורר אותי בידו. צעדנו לתוך חורשה קטנה, אל
עבר צוק של סלעים.
"נו, את באה?!" הוא צעק ורץ אל עבר הצוק.
"מה זה פה?" שאלתי, מביטה סביבי.
"ברוכה הבאה", הוא אמר בחיוך חגיגי, "לזולה שלנו". הוא הסיט
חופה של עלי ערבה בוכייה וחשף מערה קטנה בצוק. בפנים היו
כיסאות, שולחנות, שטיחים ועוד כמה דברים משומשים שאף אחד לא
באמת רצה.
צביטה קטנה של געגוע בלתי נשלט לחברים שלי ולימים עברו תקף
אותי.
"מהיום זאת גם הזולה שלך", הוא אמר בחיוך והזמין אותי להיכנס.
נכנסתי מעט בכבדות והתיישבתי על אחת הכורסאות מעלות האבק.
"מקום מדליק", אמרתי לאחר שקלטתי שהוא מנסה לשמוע את דעתי.
"כן", אמר עומרי בגאווה מסוימת, "אני גיליתי אותו". הוא הוסיף
ולרגע עיניו התעטפו במעטפת עצבות וכאב שהכרתי מקרוב בזמן
האחרון. לא רציתי לשאול את עומרי מדוע הוא עצוב ואיזה זיכרון
נורא עטף אותו כרגע, אז רק שתקתי.
"אז... את מוזמנת לבוא לפה מתי שאת רוצה, גם בלעדיי", הוא אמר
כשהקיץ מהזיכרון ההוא.
"אמ... בטח", אמרתי מעט ביובש.
"אני... חושבת שהגיע הזמן ללכת", אמרתי וקמתי על רגליי. לא
טעיתי, השמש כבר החלה לנטות לכיוון הים ואימא תשתגע מדאגה כי
לא לקחתי את הפלאפון.
"יאללה, בואי נחזור", הוא אמר. את כל הדרך עברנו בשתיקה
ונפרדנו רק בהינד ראש.
"אני בבית", קראתי כשנכנסתי הביתה.
"שלום", קרא לי שגיא מהמטבח.
"איפה אימא ואבא?"
"הלכו", הוא אמר וגירד לבוטן מאחורי האוזן.
"מצאתי לו שם", אמרתי לו בחיוך והתיישבתי לידו.
"באמת?" הוא אמר וחיוך הפציע על פניו, "איזה שם?"
"בוטן", אמרתי, מגלגלת את השם בפה כמו סוכריה על מקל.
"שם יפה!" הוא אמר.
"טוב, אני הולכת לחדר. אל תפריע לי, טוב?" לא חיכיתי לתשובה
וכבר סגרתי ונעלתי את הדלת.
נזרקתי על המיטה עייפה כל כך, נרדמתי כמעט מיד. עיניי נעצמו
מעצמן ואני אפילו לא הספקתי להחליף בגדים.
למחרת היום התעוררתי בשעת בוקר די מאוחרת, הדלקתי את הטלוויזיה
וזפזפתי בין הערוצים בשעמום. בוטן מצא מקום בין זרועותיי, מבקש
בגרגורים גירוד מאחורי האוזן.
"שיר?" הציץ ראשו של שגיא מפתח הדלת כעבור כמה זמן.
"מה?" אמרתי בלי להתיק את עיניי מהמסך.
"מישהו הגיע אלייך", אמר בחיוך זדוני.
"שיבוא", אמרתי והחזרתי את מבטי אל הטלוויזיה.
"אנחנו יוצאים", הוא הוסיף והלך.
דפיקה בדלת וצעדים מהוססים בישרו לי על בואו של עומרי.
"מה קורה?" הוא אמר, טיפה יותר מהוסס מבדרך כלל. בתגובה רק
הרמתי את ידי כדי לסמן לו שהבחנתי בו. הייתי שקועה בעוד אחת
מסדרות הנוער המטופשות ששודרו באותה שעה בטלוויזיה. המסך קפא
ופרצופה של נערה בוכה נמרח על המרקע.
"מה קורה עומרי?" שאלתי אותו, מפנה אליו סופסוף את מבטי ואת
תשומת לבי. מיד יכולתי לראות במבטו את אותו קור דקיק של כאב
ועצב שראיתי גם באותו היום בזולה, אבל שוב לא אמרתי דבר.
"בסדר", הוא אמר במבט מושפל והתיישב על המיטה לרגליי.
"עוד יומיים בית-ספר", זרקתי הערה חסרת כל קשר לשקט שנוצר
בינינו והוא בתגובה רק משך בכתפיו.
התרוממתי לישיבה לידו והבחנתי בדוק של דמעות בעיניו.
"אני..." הוא לחש בשקט ויכולתי לשמוע שקולו נשבר.
"אתה מה?" לחשתי אליו בחזרה.
"אני... צרי- צריך ללכת", הוא אמר ויצא מן הדלת בלי להיפרד
בכלל. ראיתי אותו מן המרפסת חוצה בריצה את החצר בלי להביט
לאחור.
"מה יש לך?" שאלתי את עצמי בלחש עצוב.
עומרי לא יצר אתי קשר ביום שלמחרת והשאיר אותי אכולת דאגה ומעט
סקרנות.
"שירי", אמר לי אבא בארוחת הערב.
"כן?" אמרתי בלי ממש עניין ואפילו לא הרמתי את מבטי.
"מחר יש בית-ספר, אני רוצה שתלכי לישון מוקדם", הוא אמר, נועץ
בי את מבטו.
"בטח", אמרתי והמשכתי לאכול בשקט. ראשי נדד למה שעומרי התחיל
להגיד לי בבוקר הקודם ולא מצאתי תשובה לעצבות שנחתה עליו.
הלכתי לישון ללא תשובות ועם המון שאלות.

"שיר, לקום!" שמעתי את אבא קורא לי מהמדרגות.
"אני קמה", קראתי בתגובה והמשכתי לישון.
"קומי כבר", קרא לי אבא, הפעם מקרוב.
"קמתי", מלמלתי בעייפות והלכתי למקלחת ולשטוף את הפנים,
התארגנתי לאט לאט, כמו שאפשר להתארגן רק בבוקר. כמעט לא הייתה
התרגשות שהוריי ציפו לה, למען האמת די חששתי.
"את תאחרי", אמרה לי אימא בפעם האלף באותו הבוקר.
"אני מוכנה", קראתי מהחדר, אספתי את התיק וירדתי למטה.
"שיהיה לך יום נפלא מותק", אמרה לי אימא ונתנה לי נשיקה.
"יום טוב", אמר לי אבא ונשק לי גם הוא בתורו.

יצאתי לרחוב מלאת חששות, הולכת לבית הספר שעומרי הראה לי לא
מזמן, בית הספר החדש שלי.
"שיר!" שמעתי קריאה מרחוק כשכבר כמעט הגעתי אל התיכון.
הסתובבתי לאחור, מחפשת במבטי את מי שקורא לי.
"שיר!" קרא שוב הקול והפעם הבחנתי כמעט מיד בעומרי רץ אחריי,
מתנשם.
"מה קורה?" הוא אמר, מנסה להסדיר את נשמתו.
"בסדר", אמרתי והבנתי שהוא החליט להתעלם מהמפגש האחרון שלנו
ולמרות שהייתי אכולת סקרנות, גם אני התעלמתי.
"את באה או שאת נשארת לעמוד פה לנצח?" הוא אמר בחיוך צחור ומלא
שיניים והחל להתקדם. צעדנו ביחד כשמדי פעם מצטרפים אלינו עוד
ילדים, אומרים שלום, מכירים והולכים אתנו.
הגענו לבית הספר מתפוצצים מצחוק מבדיחות של אסף - הילד הכי
מצחיק בשכבה לדבריו של עומרי.
בכניסה לבית הספר עמד שלט ענקי ועליו היו רשומים שמות התלמידים
ולאיזו כיתה הם משובצים.
סרקתי במהירות את הרשימה ומתחת לכותרת י'1 הופיעה השם שלי,
ומעט אחריי גם השמות של עומרי ואסף. היום הראשון התברר כהצלחה
גדולה. הכרתי עוד המון ילדים, כבר לא חששתי, הם היו די דומים
לנו, וכשאני אומרת לנו אני מתכוונת לחבורה הישנה, אני לא
מחשיבה אותי כאחת מהם, עדיין לא.
הימים שבאו אחרי היום הראשון היו הימים הטובים ביותר שעברו
עליי מזה זמן רב. נהניתי לבוא לבית הספר ולפגוש את כל החברים
החדשים שלי. בין כולם גם הכרתי את קורל, ילדה שקטה וחייכנית עם
שער ארוך וחום ועיניים חומות גדולות ומלאות הבעה. עם הזמן
למדתי להכיר אותה וללמוד אותה, והפכנו לחברות הכי טובות.
יום לפני חופשת ראש השנה, כשכולנו כבר רצינו לברוח מבית הספר
לחופש המיוחל, ישבתי בכיתה בעיניים מזוגגות וחשבתי על עומרי,
על המבט העצוב שלו, על אותו זיק של עצב וכאב שלא עוזב אותו
לרגע. הוא לא סיפר לי למה הוא כל כך עצוב אבל לפעמים הוא מנסה.
'כמו היום בהפסקה', חשבתי לעצמי וזיכרון ההפסקה האחרונה חזר
אליי. ישבנו אני ועומרי על הספסל כמו תמיד. בדרך כלל ישבו אתנו
עוד המון ילדים, היום לא. ישבנו יחד על הספסל, כל אחד והמחשבות
שלו. בהיתי במגרש הכדורסל בנערים שרצים, קופצים וקולעים.
בזווית העין ראיתי את עומרי נושם עמוק, את השפה שלו רוטטת,
ויכולתי להרגיש את המלחמה הפנימית שלו.
"ש... שיר", הוא אמר בגמגום והביט בי.
"מה?" שאלתי בסתמיות למרות שבתוכי נדרכתי.
עומרי נשם נשימה עמוקה, פתח את פיו, כאילו להגיד משהו, אבל אז
סגר אותו והשפיל מבטו. מבטי נשאר קבוע במגרש הכדורסל. לא לחצתי
עליו לספר.
"אני..." הוא אמר ונשם עוד נשימה עמוקה אחת. הפניתי אליו את
מבטי. הוא הביט לי בעיניים, וטבעתי בעיניו החומות והעצובות,
כמעט בכיתי.
"אני הולך לשחק כדורסל", הוא אמר והתרחק ממני -
"גברת אלקיים", חדר קולה המנסר של גילה המורה לספרות
למחשבותיי.
"למה את לא כותבת? מה את סטודנטית חופשית?" היא שאלה בכעס.
"בטח שאני כותבת", אמרתי לה, שלחתי קריצה לקורל ופתחתי את
המחברת.
באמת שרציתי לכתוב את מה שהיה כתוב על הלוח, אבל בדרך אל הדף
האותיות התבלבלו והתחלתי כתוב מכתב, מכתב למישהו שממילא לא היה
יכול לקרוא אותו.
"ניבוש,
אני יושבת בכיתה באמצע שיעור ספרות וכותבת מכתב לאדם הכי יקר
שהיה לי בעולם. האדם הכי יקר שהיה לי בעולם נלקח ממני. בהלוויה
שלך, אני בכלל לא יודעת אם שמעת, ניר אמר: "אלוהים לוקח מאתנו
את הכי טובים ויקרים לנו". הוא צדק, הוא באמת לוקח מאתנו את
כולם, מחזיר אליו מלאכים בדרכים כואבות וחסרות רחמים.
מעניין אם אתה יכול לקרוא את מה שאני כותבת לך עכשיו. אולי אתה
בעצם לא קורא, אלא שומע את המחשבות שלי?!
אני מאוד מתגעגעת, כל כך מתגעגעת שזה כואב, שורף אותי מבפנים.
אתה בטח כבר מכיר את עומרי. יש לו סוד, והוא מנסה לגלות לי אבל
הוא לא מסוגל. זה כל כך כואב לו, כל כך מפחיד אותו, שהוא לא
מסוגל.
אני מתכתבת עם רועי. הוא מאוד מתגעגע, הוא אמר שהוא ראה אותך,
אז למה אני לא?
ניב, אתה בוכה למעלה? מתגעגע? מלאכים בכלל בוכים?
הייתי רוצה מאוד שתוכל לקרוא את המכתב הזה, להשיב עליו, לאהוב
אותי כמו פעם.
אני לא יכולה להיות בלעדיך, כואב לי!
אני כל כך מתגעגעת!
הדמעות מרטיבות את הדף, מוחקות את המילים שאולי לעולם לא תדע
מה אמרו.
איזה כאב הן הביעו, אילו געגועים.
אוהבת לנצח,
שיר"
הדמעות זלגו ממני והלאה הכתימו את הדף ואת המחברת. תלשתי את
המכתב, קיפלתי אותו ודחפתי בזריזות לכיס. נעמדתי וצעדתי
במהירות לעבר גילה.
"אני... אני יכולה ללכת לשטוף פנים?" שאלתי בלחש, כמעט ללא
קול.
"בוודאי חמודה", היא אמרה, מביטה בי מעט בעצב. צעדתי במהירות
לעבר הדלת, מעיפה מבט אחד לעבר עומרי, שמיד קלט את הדמעות
בעיניי. עיניו הפכו מסימני שאלה גדולים למלאות דאגה.
יצאתי החוצה, סגרתי את הדלת ונשמתי לרווחה.
הלכתי לשירותים, פתחתי את הברז לשטוף את פניי אבל צעדים
במסדרון גרמו לי להאזין, צעדים מהירים ומעט כבדים. הצעדים
התרחקו מעט, נעצרו ולא חזרו לצעוד.
'בטח סתם תלמיד משוטט', חשבתי לעצמי, פותחת שוב את הברז ונותנת
למים לזלוג על ידיי.
"שיר?" נשמע קולו של עומרי והוא נכנס לשירותים.
"שיר, את בסדר?" הוא אמר, דוחף לכיסו פיסת נייר.
"אני... כן... בסדר", אמרתי ואספתי את שערי.
"שיר, מי זה ניב?" הוא אמר, מביט בי בעיניים דואגות. הלב שלי
החסיר כמה פעימות. הנייר שהכניס לכיסו היה המכתב שלי. 'הוא
בוודאי נפל לי בדרך', חשבתי לעצמי.
"בוא החוצה, שלא יתפסו אותך", אמרתי בקול רועד ובראש התרוצצו
לי אלפי שקרים וכיסויים. אני לא יודעת למה לא רציתי לספר
לעומרי על ניב, אולי בגלל שזה יגרום לעבר שלי להתערבב עם
ההווה, עבר שניסיתי להדחיק ולשכוח, לא לדבר ולא לזכור. נעמדנו
באמצע במסדרון הריק והדומם, עומדים קרוב קרוב ומביטים זה לזו
בעיניים.
"אז... מי... מי זה ניב?" הוא שאל, מגמגם מסיבה לא ברורה.
"ניב", לחשתי בשקט, משפילה את מבטי.
"ניב הוא-" לא הספקתי לומר עוד מילה, הצלצול נשמע והמון נערים
ונערות יצאו מכל הדלתות וסחפו אותי הרחק מעומרי. הוקל לי למרות
שההרגשה שבכל זאת לא סיפרתי לעומרי דבר העיקה עליי מעט.
החג עבר עליי שמח ורגוע, גם השבוע שאחרי החג. לא דיברתי עם
עומרי על ניב מאז השיחה במסדרון, עדיין לא.
שכבתי על הספסל בחצר בית הספר כשראשי מונח על רגליה של קורל.
"מה עם עומרי?" היא שאלה, מביטה בדמותו הדקה שחצתה בריצה את
מגרש הכדורסל.
"מה אתו?" שאלתי, מרימה את ראשי להביט בו.
"רואים שיש ביניכם משהו", היא אמרה, מגניבה אליי מבט מלא
משמעות.
"מה יש בינינו?" שאלתי אותה בלי סיבה מיוחדת.
"תגידי לי את מה יש ביניכם".
"אין בינינו כלום", אמרתי, חוזרת להניח את ראשי על רגליה.
"זה לא נראה ככה", היא אמרה, מביטה בי.
"אז איך זה נראה?" שאלתי אותה, מחזירה לה מבט רציני.
"כל השיעור אתם מחליפים פתקים ומבטים סודיים, הוא בוהה בך בכל
רגע פנוי שהוא לא מדבר אתך", היא אמרה במהירות מחכה לתגובה
שלי.
"אנחנו רק ידידים", פסקתי אבל חשש מסוים החל מכרסם בבטני.
"אם את אומרת", היא אמרה ומשכה בכתפיה.
"ואם מדברים על החמור", היא מלמלה כעבור כמה דקות כשדמותו
הגבוהה של עומרי גהרה מעליי.
"מה קורה שירי?" הוא שאל בחיוך.
"פסדר", עניתי לו ועצמתי עיניים.
"בערב יום כיפור אנחנו נפגשים, אתן באות?" שאל עומרי וממש
יכולתי לראות את עיניו מביטות בי.
"רולי מה את אומרת?" שאלתי את קורל, משתמשת בשם החיבה שלה.
"נשמע לי אחלה, מי זה כולם?"
"אני ואסף שחר ועוד כמה ילדים שהיו אתנו בחטיבה ובאים לביקור",
הוא אמר.
"סבבה, איפה נפגשים?" שאלתי פוקחת את עיניי.
"בזולה", הוא אמר וקם על רגליו.
"מתי?" שאלה קורל מביטה בו.
"מחר ב-9 וחצי בזולה!" הוא אמר וחזר לשחק במרץ.
"את רואה?!" היא שאלה והביטה בי בחיוך מלא משמעות.
"מה אני רואה?" היתממתי.
"הוא חולה עלייך, זה שקוף".
"ואם לא תקבלי על זה תשובה ביום כיפור לא קוראים לי קורל", היא
אמרה ונעמדה על רגליה.
"בואי, הולכים", קראתי אליה בצחוק ורצתי לכיתה.

למרות מה שאמרתי לקורל, עדיין לא הייתי בטוחה מה יש ביני לבין
עומרי. פחדתי שיקרה משהו ביום כיפור, ואולי הייתי רק סקרנית.
ישבתי בשיעור מתמטיקה, יום לאחר המקרה בהפסקה, בוהה בלוח בחוסר
עניין, חושבת על דברים אחרים.
"פססט... שיר", קרא קול מאחוריי. התנערתי מהמחשבות והסתובבתי,
מגלה את עידן מביט בי.
"מה?" לחשתי בפנטומימה. בתגובה הראה לי עידן פתק קטנטן במקופל
בכף ידו.
"בשבילי?" לחשתי.
"שיר, תסתובבי בבקשה", קרא לי שמעון המורה למתמטיקה.
בתגובה הסתובבתי ותליתי בו עיניים מעריצות כדי שיעזוב אותי
לנפשי. ברגע שהוא הפנה את גבו אל הלוח סימנתי לעידן לזרוק את
הפתק. הפתק נפל בדיוק לתוך הקלמר הספקתי להרים אגודל לעבר עידן
לסמן לו שקיבלתי והסתובבתי להביט בפתק.
"אני רוצה לדבר אתך היום בערב,
עומרי"
הבטתי בעומרי שכתב את השיעורים במחברת. הוא העיף אליי מבט
וחייך. חשבתי על דבריה של קורל:
'כל השיעור אתם מחליפים פתקים ומבטים סודיים, הוא בוהה בך בכל
רגע פנוי שהוא לא מדבר אתך'.
חייכתי לעומרי חיוך רפה והתחלתי לכתוב את מה שהיה רשום על
הלוח, דוחקת את המחשבות על עומרי לחדר אחורי בראשי. רציתי
לחשוב שזה לא קיים, להדחיק ולשכוח.

"את באה הביתה?" שאל אותי עומרי כשנשמע הצלצול הביתה.
"אמ..." לא ממש ידעתי מה לענות לו, "אני א-"
"לא, היום היא מלווה אותי", אמרה קורל ואחזה בזרועי.
"אה... אוקיי", אמר עומרי מביט בי מעט בחשדנות, "אז... ניפגש
מחר ב... זה... בזולה", הוא אמר והלך.
"תודה", אמרתי והתחלתי להתקדם לכיוון השער.
"תודה על מה?" היא שאלה בחיוך, צובטת אותי ברגל.
לא דיברנו שוב על מה שקרה והלכנו, מפטפטות בשמחה על מחר בערב
ועל דברים אחרים.

"אני בבית", הודעתי בחגיגיות כשנכנסתי הביתה וריח בישולים תקף
את אפי ואת בטני.
"אני גוועת", אמרתי, זורקת את התיק על הספה, ונכנסתי למטבח.
אימא עמדה במבטח, מערבבת סיר של פירה חם וריחני.
"שבי", היא אמרה, מניחה לפניי צלחת גדושה בשניצל ופירה. אכלתי
בתיאבון, נזכרת שאפילו את ארוחת העשר לא גמרתי.
"איך היה היום?" שאלה אימא שאלה קבועה, מעיקה וחטטנית.
"בסדר", אמרתי, כמו שעניתי בכל יום. לפעמים הייתי מגוונת ועונה
'סבבה' או 'כרגיל' רק כדי לא לשעמם את עצמי.
"אני יוצאת מחר בערב את זוכרת, נכון?" שאלתי אותה ולא חיכיתי
לתשובה, נכנסתי לחדרי.
"שיר!" קולו של עומרי קרא לי מתחת לחלון.
"מה?" אמרתי, משרבבת את ראשי מבעד לחלון, מחפשת אחר עומרי.
"אני פה!" הוא קרא והרים את ידו. מיד יכולתי לראות חבורה גדולה
בצד פניו.
"אני יורדת", אמרתי עוד לפני שהספיק לפתוח את פיו וירדתי
למטה.
"מה קורה?" הוא אמר, מביט בי כאילו הכול כרגיל.
"מה קורה אתך?" אמרתי, מביטה בו מעט בתדהמה. כעת שמתי לב לכמה
שריטות סביב עינו.
"אתי?" הוא אמר מעט בבלבול, "אה... זה", ההבנה הפציעה על פניו.
מיד יכולתי לראות שהוא משקר, כולו רעד כשדיבר ועיניו הושפלו.
"סתם רבתי מכות עם מישהו", הוא אמר והראה רצון מובהק לא לדבר
על זה. ישבנו קצת על הדשא, מדברים על שטויות ועל החופש, וכל
הזמן ניקר חשש בלבי שהוא ישאל אותי על ניב, אבל הוא לא שאל.
'עבר עלינו בילוי נעים דווקא', חשבתי לעצמי אחרי שנפרדנו
וחזרתי הביתה.
שאר היום והבוקר שלמחרת עברו עליי באווירה מיוחדת של חג. אנחנו
בית מסורתי, לכן אנחנו צמים וחוגגים את כל החגים.
לקראת הערב, אבי ואחי הלכו לבית הכנסת ואני ואימא ערכנו את
השולחן לארוחה מפסקת. כשאבא ושגיא חזרו התיישבנו כולנו, לבושים
לבן, והתחלנו לסעוד.
בשעה תשע ורבע בערב יצאתי, לבושה לבן, לכיוון הזולה.
הלכתי בשלווה על הכביש, נהנית להביט במשפחות שטיילו יד ביד או
בילדים שרכבו על האופניים.
"שיר!" נשמע קול קורא מאחוריי. זיהיתי מיד את הליכתו של עומרי.
'הוא נראה מצוין היום', חשבתי לעצמי בשעה שהתקרב אליי. הוא לבש
חולצה לבנה מכופתרת פתוחה ומתחת טי-שרט לבנה עם קשקושים.
"את נראית מצוין", הא אמר כשראה אותי. היה מתח מסוים באוויר
ונזכרתי בפתק שהוא שלח לי היום.
הלכנו בשקט, לא החלפנו כמעט מילה עד שהגענו לזולה.
"מתי האחרים צריכים לבוא?" שאלתי אותו בשקט כשהתיישבתי על
הרצפה כשגבי נתמך בכורסה.
"כשהם יבואו הם יבואו", הוא אמר בחצי חיוך והתיישב על הכורסה.
"על מה רצית לדבר אתי?" שאלתי כעבור כמה דקות של שקט, הרגשתי
כאילו גולה תקוע לי בגרון ומקשה עליי לדבר ולנשום.
"אחר כך", הוא לחש והתרומם ממקומו בחוסר שקט ויצא החוצה. ישבתי
לבד בזולה, מביטה בו צועד הלוך ושוב בין העצים.
"מה אתה רוצה?" לחשתי לעצמי והבטתי לכביש. שלוש דמויות התקרבו
אלינו. מרחוק זיהיתי את ההליכה הקופצנית של קורל. גם אני
התרוממתי ממקומי והתחלתי לצעוד לעברם.
"היי", אמרתי כשהם התקרבו.
"היי", ענו לי קורל, אסף ודין. דין היה טיפוס שתקן מאוד, בקושי
שמעתי את הקול שלו. היה לו שער שחור ארוך רק מעט מזה של עומרי,
עיניים גדולות כחולות וחיוך הססן.
הוא היה מאוד מופנם וסגור.
"מחכים לעוד מישהו?" שאל אסף בחיוך כשהתקרב אל עומרי.
"לשחר", אמר עומרי והביט בי מזווית עינו.
"מה עם כל החבר'ה מהחטיבה?"
"הם לא באים בסוף", אמר עומרי והזיז את ידו בביטול כאילו לגרש
זבוב.
"הגעתי", נשמעה קריאה מרחוק ושחר התקדם אלינו בצעדי ענק. שחר
היה מאוד גבוה, כמעט בראש מעל כולם, היה לו חיוך רחב ומלא
שיניים, עיניים חומות וטובות, שער חום מחומצן בבלונד עדין
ועגיל חצוף בגבה.
"יאללה, בואו נלך לאנשהו", אמרה קורל ואחזה בידי. התחלנו לצעוד
בלי מטרה מסוימת, מביטים באנשים ומשוחחים בינינו על שטויות.
במהרה הערב עבר והתחלף בלילה שחור ובשמיים זרועי כוכבים. שכבנו
על הגב על חלקת דשא בגן הציבורי והבטנו בכוכבים. השעה כבר
הייתה אמצע הלילה וכמעט לא היו אנשים ברחובות.
"טוב, אני פורשת", אמרה קורל, מבליעה פיהוק.
"דין, אתה בא?" היא קראה לו והחלה להתקדם.
"בטח", הוא אמר ורץ אחריה, "ביי חבר'ה, מחר ב-12 פה!" הוא קרא
והלך.
נשארנו אני, אסף ועומרי, שוכבים בשקט על הדשא. הצמא החל להציק
לי מעט אבל התעלמתי ממנו.
"אני חושב שגם אני אלך", אמר לבסוף אסף וקם על רגליו.
"נלווה אותו?" שאלתי את עומרי וקמתי על רגליי אחריו.
"בטח", אמר עומרי ועיניו נצצו. ליווינו את אסף עד לפתח ביתו
ונפרדנו שם.
"את באה?" שאל אותי עומרי אחרי שאסף נכנס לביתו.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי, מביטה בו.
"בואי הולכים לבריכה".
"לבריכה?"
"לא לשחות", הוא אמר, מביט בי בחיוך. "רק לשבת שם, זאת חוויה
מיוחדת", הוא אמר ותפס בידי.
"אוקיי", אמרתי והתחלנו להתקדם לעבר הבריכה הציבורית.

"קדימה, תטפסי", הוא אמר, מצביע על הגדר.
"לטפס?!" שאלתי בהפתעה.
"אז איך את רוצה שניכנס?" הוא אמר מעט בעוקצנות.
"טוב נו", אמרתי לאחר מחשבה קלה וקפצתי בקלות מעל לגדר הלבנים
הגבוהה.
"בואי", אמר עומרי שנחת על רגליו מיד אחריי.
התקדמנו בשקט בחצר של הבריכה העירונית. הכול היה שקט וחשוך, לא
היה זכר לאף אחד אחר מלבדנו.
אט-אט התגלתה הבריכה לפנינו. זה היה מדהים, המים היו חלקים
ורכים, הכוכבים השתקפו במים השחורים שנראו כמו מראה אפלה
וקסומה.
"זה יפיפה", אמרתי בשקט לעומרי.
"נכון? גם אני חושב ככה", הוא אמר בשקט והתיישב קרוב לשפת
המים.
"שבי", הוא לחש וטפח על כר הדשא לידו. התיישבתי לידו,
קרוב-קרוב, הרוח הקלילה נשבה על פניי וגרמה לי לצמרמורת.
"רציתי... רציתי לדבר אתך", אמר עומרי בעיניים מושפלות.
"דבר", לחשתי בשקט והגולה שישבה בגרוני מתחילת הערב לחצה יותר
מתמיד.
"את... יודעת... כלומר, שיר, מי זה ניב?" עומרי שאל את השאלה
שציפיתי לה, אבל בכל זאת לא יכולתי להתגבר על הרגש הנורא שהציף
אותי.
"ניב?" לחשתי והרגשתי את הדמעות עולות לגרוני.
"כן", הוא אמר כמעט בלי קול.
"הוא היה-" לא יכולתי לבטא את המילים חבר שלי. "הוא היה חבר
שלי", אמרתי לבסוף ודמעה חמקה לה החוצה מבין עיניי.
"היה?" הוא אמר והרים אליי מבט.
"כן", אמרתי וקול רעד.
"מה קרה?" הוא שאל מעט בחוסר רגישות.
"הוא מת", לחשתי ועכשיו הדמעות פרצו את המחסום שהצבתי להן. הן
זרמו ממני והלאה כמו שלא זרמו המון זמן.
"מה-"
"הוא מת בתאונת דרכים", קטעתי את עומרי לפני שיספיק לשאול עוד
שאלות.
"זה קרה לפני שלושה חודשים בערך", אמרתי, לא עוצרת אפילו
לנשום.
"יצאנו למסיבה. כולם היו אמורים להיות שם! כולם!" הדמעות לא
פסקו לרגע. זאת הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו את הסיפור, אפילו
בראשי לא חזרתי ליום ההוא.
"נסענו במונית עם עוד שלושה נערים שלא הכרנו, אני והוא. זאת
הייתה מסיבת פרידה, הייתי אמורה לטוס למחרת לארצות הברית
לשארית החופש, אבל אז הכול השתבש, נהג המונית היה שיכור, הוא
סירב לעצור כשביקשנו ממנו, הוא קילל ו- ואז הוא נכנס בעץ",
עצרתי לנשום אוויר. מבטו של עומרי היה קבוע בשמיים, הכוכבים
השתקפו מבעד לעיניו. "אחד הנערים שלא היה חגור עף על ניב
ועליי, ראשו פגע בראש של ניב, הכול התמלא בדם ו- ו- לא... לא
היה לו סיכוי, הוא-" לא יכולתי כבר להמשיך, הדמעות קברו את
המילים שלי, את הרגשות. נעמדתי, לא מסוגלת עוד לשבת, הרגשתי
נורא.
"זה כבר לא משנה", אמר עומרי ונעמד לידי. הוא ניגב את דמעותיי
בידיו החסונות וחיבק אותי בשקט, רק חיבק.
"תודה", לחשתי לו בקול שבור.
"אני... אני אלך הביתה, את רוצה לבוא?" הוא שאל ויכולתי לראות
בעיניו את הכאב שהוא כואב אתי.
"לא, אני אחזור יותר מאוחר", אמרתי וחזרתי להתיישב על שפת
המים. שמעתי את הקפיצה של עומרי מעל החומה ואת צעדיו
המתרחקים.
"למה הלכת?" לחשתי והבטתי לשמים. פתאום ראיתי גוף במים. הגוף
הזר שחה לעברי והתרומם מהמים.
"היי", לחש אליי ניב ועיניו מחייכות אליי.
"אתה... אתה פה", לחשתי בפליאה.
"אני תמיד פה, שיר", הוא לחש והתקרב אליי, עם שערו הרטוב וגופו
החטוב, כל כך התגעגעתי אליו.
"התגעגעתי", לחשתי אליו ונעמדתי, מביטה בו.
"גם אני", הוא לחש וחייך.
"שיר, את מבינה", הוא החל ללחוש, חיוכו נשאר קבוע בפניו, "אני
לא אחזור יותר", הוא אמר והביט בי, חיוכו עדיין לא דעך. "אני
לא אחזור, את חייבת להמשיך הלאה-"
"אבל כל כך כואב לי", קטעתי אותו בשקט, מביטה בו.
"את חייבת להמשיך, אל תשקעי במרה השחורה הזאת! זה לא יביא טוב
לאף אחד", קולו היה דואג ומבין אבל חיוכו לא דעך לשנייה, כאילו
פניו לא קשורים ללבו ולרגשותיו. "קראתי את המכתב, הישארי בקשר
עם רועי, אל תזניחי את עצמך", הוא אמר וצעד עוד צעד לקראתי.
כעת הוא היה ממש קרוב אליי, ממש במרחק נגיעה.
"ניב, אני-"
"שיר?" הוא קטע אותי, קולו עדין ואוהב.
"מה?" לחשתי אליו, כל כך רוצה לגעת בו אבל הידיים שלי לא צייתו
לי.
"אני אוהב אותך", הוא לחש ועכשיו כל כך רציתי לגעת בו. הבטתי
בפניו וראיתי דמעה אחת בודדה חוצה את פניו המחויכים של ניב.
"המלאכים בוכים", הוא אמר ואני הושטתי יד לגעת בו, אבל פתאום
הוא נעלם ללא זכר, משאיר אותי עומדת בחושך כשידי מושטת לפניי.
אני כבר לא זוכרת מה קרה אחר כך אבל הלכתי משם, כנראה שישר
הביתה כי כשהתעוררתי למחרת, הייתי בבית.

קרן שמש חדרה לחדרי וגרמה לי להתעורר. פקחתי את עיניי לאט לאט,
מנסה להיזכר מה אני עושה פה.
"היי בוטן", אמרתי לו, מתמתחת כמו שצריך.
"בוקר טוב", אמרתי לאימא כשהבחנתי בה יושבת במרפסת וקוראת
ספר.
"בוקר טוב היפיפיה הנרדמת אבל כבר כמעט ערב", היא אמרה בחיוך
שובב והחוותה בראשה לכיוון השעון.
'היא צודקת', חשבתי לעצמי כשהבטתי בשעון שהורה את השעה חמש
וחצי אחר הצהריים. נזכרתי שפספסתי את הפגישה של החבר'ה אבל זה
לא ממש הטריד אותי.
"מתי יוצא הצום?" שאלתי אותה, לוקחת ספר לידיים ומדפדפת בו
בחוסר עניין.
"המון ילדים חיפשו אותך היום", היא אמרה בתגובה ולא ענתה
לשאלתי.
"מי?"
"קורל, עומרי ואסף באו לחפש אותך, עומרי בא פעמיים."
"פעמיים?" חזרתי על דבריה במלמול, חושבת על מה שקרה אתמול
בלילה.
"כן", היא אמרה בחיוך, מרימה לראשונה את עיניה מהספר.
את שאר הצום העברתי בניסיון לא לחשוב על ניב ועל מה שקרה
אתמול.
"הוא בא לחפש אותי פעמיים", לחשתי לעצמי כובשת את פניי בידיי.
בחוץ כבר החל להחשיך. 'סימן שבקרוב נגמר הצום', חשבתי וירדתי
אל הסלון.
"חג שמח", נשמע קולו של אבא מן הדלת. הוא נכנס, לבוש לבן,
ואחריו שגיא עם כיפה על הראש.
"עבר?" שאלה אימא שכעת טרחה במטבח להכין תה. ככה זה אצלנו
בבית, בצאת הצום אנחנו שותים תה עם עוגות ואחרי שעה או יותר
אנחנו אוכלים ארוחה גדולה יותר.
"איך עבר הצום?" שאל אותי אבא כשהתיישבנו כולנו בסלון לצפות
בטלוויזיה.
"לא רע, רוב היום ישנתי. מה, כל היום הייתם בבית כנסת?"
"כמעט", הוא אמר וחייך.

עברו כמעט שבועיים מאז אותו היום בבריכה. הלימודים נמשכו שלושה
ימים ואחריהם הגיע מיד חופש סוכות. כמעט לא ראיתי את עומרי.
למען האמת, לא רציתי לראות אותו, התחמקתי ממנו כל הזמן.
ביום שישי שאחרי החג שכבתי בחוסר מעש על הספה בסלון, צופה
בשעמום גובר בטלוויזיה, כשצלצול הפלאפון שלי נשמע מהחדר.
"הלו?"
"היי", ענה קול נערי מוכר.
"היי..." עניתי מעט בהיסוס.
"את... את רוצה להיפגש?" שאל אותי עומרי ולראשונה הבחנתי שקולו
שבור.
"אמ..." חשבתי, לא ממש יודעת מה לומר. לא רציתי לחזור לדבר על
מה שקרה בערב יום כיפור ועל ניב, אבל מצד שני עומרי זקוק לי
כדי לדבר על משהו, אפשר לשמוע את זה בקול שלו.
"שיר?" לחש עומרי בקול מרוסק.
"בטח", אמרתי מיד, "מתי?"
"בעוד... חמש דקות מתחת לבית שלך?"
"אוקיי", אמרתי, מביטה בשעון.
"יאללה ביי", הוא אמר וניתק.

"היי", אמרתי לעומרי כעבור חמש דקות.
"היי", הוא לחש בגבו אליי.
"נלך לזולה, תהיה יותר פרטיות שם", הוא אמר, עדיין בלי להפנות
אליי מבט.
"אמ..." גמגמתי, "לא ממש בא לי ללכת עד לזולה, רוצה להיכנס פה
למקלט? אין אף אחד שם", אמרתי ועומרי בתגובה רק משך בכתפיו
והתקדם לכיוון שהצבעתי אליו.
נכנסנו למקלט בשקט, הדלקתי את האור והתיישבתי על אחת מהספות
הישנות של השכנים.
"מה קר-?" המילים נעצרו בפי כשעומרי הסתובב להביט בי. פניו היו
חבולות ומלאות סימנים כחולים.
באחת מלחייו היה חתך שותת דם.
"מה... מה קרה לך?" שאלתי אותו בפה פעור.
"רק... רק הסתבכתי עם מישהו, לא משהו רציני", הוא אמר ומשך
בכתפיו, הזיק העצוב בעיניו נצץ מתמיד. ידעתי שהוא משקר לי.
"אני תיכף באה", אמרתי וקפצתי על רגליי. רצתי הביתה, פותחת את
הדלת בסערה.
"מה קורה, שירי?" שאל אבא מהסלון.
"אני... אני למטה עם עומרי, רק באתי לקחת לנו כוס מים", שיקרתי
לאבא ונכנסתי לשירותים, פותחת את ארון התרופות.
"איפה היוד הזה", מלמלתי לעצמי בחיפוש אחר היוד הנעלם. לבסוף
נמצא היוד בתיק העזרה הראשונה. חטפתי אותו במהירות, ולקחתי גם
צמר גפן, פלסטרים וכמה חומרי חיטוי. כדי לצאת ידי חובה לקחתי
חצי כוס מים וירדתי למטה.
"עומרי?" לחשתי כשנכנסתי למקלט.
"כן?" הוא אמר והסתובב להביט בי, מנסה לספוג בשרוולו את הדם
שלא הפסיק לרדת מהלחי הפצועה.
"הבאתי... הבאתי כוס מים", אמרתי והנחתי את הכול על כיסא עץ עם
שלוש רגליים.
"תודה", הוא מלמל ושתה הכול בלגימה אחת.
"שב", ציוויתי והוא הביט בי במבט מעט מופתע.
"נו מה", אמרתי מביטה בעיניו, "אתה לא מתכוון לחזור ככה הביתה,
לא?"
"אני ממילא לא שם יותר", הוא אמר, התיישב והשפיל את מבטו.
"מה זאת אומרת?" שאלתי אותו והתיישבתי לפניו, מתחילה לנקות את
פניו מהדם.
"זאת אומרת", הוא אמר וקולו רעד, "שהלכתי מהבית".
"את זה הבנתי, הרי אתה פה", אמרתי ושמתי על חתיכת צמר גפן מעט
יוד.
"ברחתי מהבית", הוא אמר אחרי שתיקה קצרה.
"אתה מה?" אמרתי במהירות ובלי לשים לב הצמדתי את צמר הגפן
לשריטה של עומרי. עומרי פלט זעקת כאב והרחיק את היד שלי ממנו.
"אוי סליחה", אמרתי במהירות, "לא התכוונתי, סליחה".
"זה בסדר", הוא אמר וחייך.
"למה... למה ברחת מהבית?" שאלתי אותו בהיסוס וניקיתי בעדינות
את הפצע שלו.
"כי... אני... כי אבא שלי-" קולו רעד ונשבר. הוא השפיל את
מבטו. יכולתי לראות דמעה עגולה וגדולה נופלת מעיניו ונספגת
במכנסי הג'ינס הקרועים שלו.
"הוא מה?" לחשתי בידיים רועדות.
"הוא-" עומרי הפסיק לדבר. הוא הביט בידיי ואחז בהן.
"הוא... כלומר, אני לא סתם הסתבכתי בקטטה", הוא אמר ואחז בידיי
חזק.
"אז... אז מה קרה?" שאלתי מעט בגמגום למרות שהתשובה הייתה
ברורה לי. עומרי לא ענה, הוא הביט בי כאילו זאת הפעם הראשונה
שהוא מבחין בי. השפלתי את מבטי והשתחררתי מאחיזתו.
"זה הפסיק לדמם", לחשתי ודי הופתעתי לגלות שגרוני חנוק
מדמעות.
"תודה", לחש לי עומרי בתשובה.
"אין... אין על מה", אמרתי בגמגום והנחתי פלסטר על השריטה
שלו.
"שיר", לחש עומרי וחיוך קטן בצבץ בשפתיו.
"מה?"
"את מלוכלכת ביוד", הוא אמר וניקה לי את היוד מהפנים.
"תודה", אמרתי ופרצתי בצחוק מתגלגל שמיד הדביק את עומרי. ישבנו
במקלט בעיניים נפוחות מדמעות ומתגלגלים מצחוק.
"תודה, באמת תודה", אמר עומרי אחרי שנרגענו מעט.
"אני לא יודע מה הייתי-" קולו של עומרי גווע ודעך. הוא הביט
בעיניי ואני בעיניו. ראיתי את הכאב בעיניו, כאב שניסה לחלוק
אתי כבר חודשים ואני רק התעלמתי. דמעות עצב עלו בעיניי וזלגו
ממני והלאה, היה לי כל כך עצוב ולראשונה לא על עצמי.
"אל תבכי", הוא לחש.
"אני-" אבל את המשפט לא סיימתי לעולם כי עומרי עטף אותי בנשיקה
ארוכה ומהפנטת חושים.
רק כאשר הפלאפון שלי צלצל כעבור דקה, אולי שעה, איבדתי את
תחושת הזמן בין שפתיו, הפסקנו להתנשק.
"הלו?"
"היי", אמר קול מהצד השני.
"אה... היי... היי רועי", אמרתי והרגשתי בבטן מהלומה פנימית,
כאילו פספסתי מדרגה בירידה.
"מה נשמע?"
"אממ... בסדר... בסדר", אמרתי, מביטה נבוכה בעומרי.
"קרה משהו?" הוא שאל וקולו הביעה דאגה עמוקה.
"לא... כלומר, זה לא זמן כל כך טוב... אני... אני באמצע משהו",
אמרתי במהירות.
"אה..." השיב רועי בבלבול, "כן, בטח, נדבר אחר כך".
"ביי", לחשתי וניתקתי את השיחה.

"מי זה היה?"
"סתם... סתם ידיד שלי", אמרתי והרגשתי רצון עז לברוח משם.
"מה... מה אתה הולך לעשות עכשיו?" שאלתי אותו, מנסה לשנות נושא
הרחק מרועי.
"אנ'לא יודע", הוא אמר ומשך בכתפיו בעצב.
"אולי... אולי תישאר פה כמה זמן?" אמרתי במהירות.
"מה הכוונה פה?"
"כאילו... בינתיים פה, במקלט, אני לא חושבת שמישהו מהשכנים
ישים לב."
"זה... זה רעיון מצוין", הוא אמר ועיניו התרחבו. "כלומר, כן,
טוב... תודה רבה, שירי!" הוא אמר וחיבק אותי חזק.
"אין... אין על מה", אמרתי מעט בגמגום, "אני אוכל להוריד לך
אוכל ושמיכה וכל זה".
"זה... זה יהיה מצוין למרות ש... לא חייב", הוא אמר והביט
סביבו.

"אימא?" שאלתי את אימא שלי כעבור כמה דקות.
"כן, שירי?"
"אני... איפה יש שמיכות?" שאלתי. לא ידעתי למה בעצם אני לא
מספרת לאימא את האמת, היא הרי תבין, זה בטוח, אבל העדפתי כנראה
לשמור על כל זה בסוד, בינתיים.
"בחדר ארונות", היא אמרה ומיד הוסיפה, "למה, קר לך בלילה?"
"משהו... משהו כזה", אמרתי בחיוך מעט מאולץ והלכתי משם.
אספתי לעומרי שמיכה, כרית, סדין וציפית וחזרתי אל המקלט.
"אפשר להיכנס?" אמרתי מהוססת מעט.
"בטח", אמר עומרי שנראה מעט מבולבל ונבוך, "מתי... מתי שרק
תרצי".
"הבאתי לך דברים", אמרתי והבטתי בעיניו.
"בטח... כן..." הוא אמר ולקח מידי את השמיכות.
"אני אתן לך להתארגן", אמרתי והתחלתי להתקדם לכיוון הדלת.
"שיר", עומרי אחז בידי ממש על סף הדלת.
"מה?" אמרתי והסתובבתי. הוא עמד כל כך קרוב אליי.
"תודה", הוא לחש ונתן לי נשיקה בשפתיים.
"בטח", לחשתי חזרה והלכתי משם במהירות. ברגע שהייתי בטוחה שהוא
כבר לא רואה אותי פתחתי בריצה. הדמעות חנקו את גרוני. לא ידעתי
למה אני בוכה, לא רציתי לדעת. נכנסתי הביתה ורצתי לחדר, נועלת
את הדלת ומתיישבת על המיטה, שבורה.
"מה קורה לך?" לחשתי לעצמי, עוצמת את עיניי.
רגעי הנשיקה שלי עם עומרי חזרו אליי. הרגשתי נורא, בגדתי
בניב.
'אבל ניב כבר מת', אמר קול קטן בראשי.
'אבל אני הייתי החברה שלו'.
'זה כבר לא משנה לו'.
'מאיפה לי לדעת את זה?'
'הוא אוהב אותך, הוא היה רוצה שתמשיכי הלאה', התווכחתי עם
עצמי.
'זה לא נכון'.
"זה לא נכון", חזרתי על המחשבה בקול, כובשת את פניי בידי.
"מה עכשיו?" שאלתי את עצמי בלחש.
"מה עכשיו?" לחשתי שוב שואלת את הקירות והדמעות ירדו מלחיי.

"ניב,
אני כל כך מצטערת!
אני לא יודעת מה עבר עליי.
אני מקווה שתסלח לי.
כל כך שמחתי לראות אותך בבריכה, כל כך הייתי עצובה לראות אותך
בבריכה.
אני כבר לא יודעת מה קורה לי, מה קורה לי ולעומרי.
אני כל כך מתגעגעת שלפעמים אני לא יכולה יותר, אבל אני יודעת
שגם עומרי מסכן.
אני כל כך מקווה שתסלח לי!
כל כך רוצה לראות אותך שוב.
מלאך שלי, אני אוהבת ואוהב אותך לעד!
שיר"

לא עצרתי לרגע עד שחתמתי את שמי על גבי הנייר הלבן, שכעת הוכתם
בדמעות.
קיפלתי את הדף והכנסתי אותו למגירה שלי, ליד המכתב הקודם
שעומרי השיב לי.
נשענתי לאחור על הכיסא המסתובב שליד הספרייה שלי והבטתי החוצה
לשמיים המחשיכים. להקת ציפורים עברה מבעד לחלון ברשרוש כנפיים.
'הלוואי שהייתי ציפור', חשבתי בלב, 'יכולתי לעוף לאן שרק בא
לי, בלי חשבון'. חייכתי לעצמי בשקט. 'יכולתי גם ל-' דפיקה בדלת
קטעה את מחשבותיי.
"יש לך פלאפון, זה משגע אותי כבר מלא זמן", אמר שגיא, מצביע
לכיוון המטבח.
"אני כבר באה", אמרתי, נעמדת על רגליי ומתמתחת.
"הלו?"
"שירי, מה קורה?" ענה קולה של קורל בצד השני.
"היי, הכול טוב. מה אתך?"
"לא רע. מתחשק לך לרדת למרכז?"
"בכיף", אמרתי וניתקנו את השיחה. התארגנתי במהירות, לקחתי קצת
כסף ויצאתי מהבית.
"אני יכולה להיכנס?" שאלתי את עומרי דקה אחר כך. אני לא יודעת
למה רציתי לקפוץ קודם למקלט.
"בטח", אמר עומרי שבדיוק פתח את החלון וגרם לקרן שמש אחרונה
לחדור למקלט.
"המנורות פה עובדות?" שאלתי, מביטה אל על לעבר התקרה המאובקת.
"כן, כבר בדקתי", הוא אמר והחווה בראשו לכיוון המתג.
"רק באתי לשאול אם אתה צריך משהו, אני יורדת למרכז עם קורל".
"לא", הוא אמר, מביט בעיניי בעוד אני מתחמקת ממבטו.
"מחר... מחר אני חוזר הביתה להביא לפה את הדברים שלי".
"אני יכולה לבוא לעזור?" שאלתי, מביטה לראשונה בעיניו. הדופק
שלי קפץ מעט.
"אני חושב שלא, זה קצת... כלומר, לא צריך, תודה", הוא אמר
בגמגום.
"טוב, אבל אני אעזור לך לארגן פה אחר כך", אמרתי לו, מביטה
בו.
"בטח, תיהני", הוא אמר כשפניתי לכיוון הדלת.
"ביי".
כל הדרך למרכז חשבתי על ניב, על עומרי ועל אבא שלו. כשראיתי
מרחוק את גבה של קורל החלטתי בלבי שאני לא אספר לאף אחד,
בינתיים נראה מה מתפתח.
"היי", קראה קורל בשמחה וקפצה עליי בחיבוק.
"הייתי חייבת לצאת מהבית, עמדתי להשתגע משעמום", היא הוסיפה
כשצחוק מתוק על שפתיה.
"מתי שרק תרצי, גברתי", אמרתי בחיוך וקדתי קידה עמוקה. התחלנו
לצעוד לכיוון המרכז, צוחקות ומפטפטות, עוצרות בחנויות, מודדות
בגדים ונעליים.
"אני רעבה, את באה לפיצה?" שאלתי אותה שעתיים אחר כך.
"בטח", היא אמרה, מחזיקה בידה תריסר שקיות מלאות בגדים, נעליים
ושטויות אחרות.
אכלנו פיצה בפיצרייה השכונתית, אוכלות ומפטפטות בהנאה.
"טוב, אני חושבת שאני אזוז", היא אמרה והביטה אל הרחוב.
"אני אשאר עוד קצת, אולי אימא שלי רוצה פיצה לארוחת ערב",
אמרתי.
"טוב, אז ביי", היא אמרה וצעדה במהירות לכיוון הרחוב. עקבתי
אחריה בעיניי. לא אופייני לקורל להסתלק ככה בלי סיבה, אבל
הסיבה הגיעה מיד בדמותו של דין. הוא צעד ברחוב לבדו. קורל רצה
אליו, מנופפת לו לשלום. גם ממרחק כזה יכולתי לדעת שהם לא קבעו
מראש, דין נראה מופתע.
"אז את עוזבת אותי לטובתו", לחשתי לעצמי בחצי חיוך, חברה שלי
מאוהבת.
נשארתי לשבת במקומי עוד כמה דקות, מביטה סביב בהולכים ושבים.
נער גבוה עבר על פניי, הוא היה כל כך מוכר לי, ניסיתי לחשוב
מאיפה אני מכירה את הנער כשפתאום הבנתי שהוא כל כך דומה לרועי.
מיד לקחתי את הפלאפון לידי וחייגתי את המספר שלו.
"הלו?"
"היי רועי", אמרתי בחיוך.
"שירי! מה העניינים?" הוא אמר וברקע השתררה דממה.
"אני... אני מפריעה?"
"מה פתאום", הוא אמר.
"אז... למה התקשרת קודם?"
"אמ... כי... האמת? חשבתי שניפגש או משהו כזה", הוא מלמל.
"רעיון מצוין", אמרתי והרגשתי צביטה קטנה בלב.
"אז... אמ..." הוא החל לגמגם.
"רוצה אולי לבוא אליי? ההורים שלי היום לא בבית ונוכל כאילו
לשבת ו... זה", אמרתי במלמול.
"אממ... נשמע אחלה", הוא אמר מעט בהיסוס.
סגרתי עם רועי את הפרטים וקמתי מהשולחן בפיצרייה.
"תודה רבה", אמרתי לנער החייכן שעמד מאחורי הדוכן. הוא בתגובה
רק חייך אליי חיוך עם שתי גומות ופנה לטפל בילד קטן.
צעדתי הביתה לאט. הבטתי במכוניות שממהרות הביתה, באימהות
שאוספות את ילדיהן מגני המשחקים וממהרות להכין ארוחת ערב,
חשבתי על רועי.
"כמה זמן לא ראיתי אותו?" מלמלתי לעצמי ועל פניי נמרח חיוך
קטנטן ומאושר.
חפרתי בתיק שלי בעניין, מחפשת אחר המפתח הביתה.
"שיר?" שמעתי את עומרי קורא לי.
"ממ?" קראתי אליו בתגובה, עיניי עדיין תרות אחר המפתח.
"מה נשמע?"
"בסדר, איך אתה מסתדר?" שאלתי, עדיין בלי להביט בו.
"אמ... אחלה תודה, באמת", הוא אמר, נשם עמוק והמשיך, "תקשיבי,
חשבתי אולי... כלומר אם את רק רוצה, נצא לאנשהו היום ככה, אני
ואת", הוא מלמל.
"אהה... " אמרתי והרמתי לראשונה את עיניי. "אני כל כך מצטערת",
אמרתי ובאמת הרגשתי ככה, "פשוט... פשוט כבר קבעתי עם... קבעתי
משהו", אמרתי. לא הייתי בטוחה מה אני אומרת, אבל האכזבה ניכרה
על פניו של עומרי.
"אה... אין בעיה... כאילו, בסדר, פעם אחרת", הוא אמר והסתובב
בכתפיים שפופות.
"אז... אם אתה צריך משהו רק... רק תדפוק בדלת. אני כל הערב
אהיה בבית עם ה..." קראתי אחריו וקולי גווע במלמול והוא רק
הרים את ידו כסימן ששמע אותי.
נכנסתי לבית וסידרתי אותו מעט. אחר כך נכנסתי לאמבטיית קצף
נעימה.
"סופסוף קצת שקט, כמו שצריך", אמרתי לעצמי, שוקעת עמוק יותר
בקצף.
"כמה אירוני", אמרתי לעצמי והתעטפתי במגבת כשנשמע צלצול מהדלת.
הבטתי בשעון בדרך אל הדלת.
"הוא ממש הקדים", אמרתי לעצמי בשקט.
"מי זה?" קראתי מעבר לדלת והבטתי בעינית. עומרי עמד שם, מעט
נבוך.
"אה... עומרי", הוא אמר בקול צרוד.
"מה... מה העניינים עומרי?" אמרתי לו, פותחת מעט את הדלת.
"אמ... בסדר, רק רציתי... אני מפריע לך?" הוא אמר כשראה אותי
עטופה במגבת.
"אמ... הייתי באמצע מקלחת אבל לא משנה. מה רצית?" שאלתי,
מתעלמת מקול הקטן בראשי שדחק בי להגיד לו שהוא מאוד מפריע לי
עכשיו.
"רציתי לשאול אותך אם את יכולה להלוות לי כסף לקנות משהו לערב
ואני אחזיר לך מחר", הוא אמר ונראה ממש נבוך.
"אה... אין צורך, בוא, נשאר מהארוחה של ההורים שלי מלא אוכל",
אמרתי והכנסתי אותו פנימה, מסדרת ביתר נוחות את המגבת.
"תודה", הוא אמר והעיף בי מבט שגרם לי להדק את המגבת סביבי.
הגשתי לו את האוכל ונכנסתי למקלחת, נועלת אחריי את הדלת.
"זה מה שהיה חסר לי", מלמלתי לעצמי בייאוש, נכנסת חזרה
לאמבטיה, אבל הרוגע נעלם ואתו הרצון לעשות אמבטיה. שטפתי את
עצמי במהירות, התלבשתי ויצאתי אל עומרי שבינתיים סיים לאכול.
לא יכולתי שלא להיזכר במבט שתקע בי כשנכנס, זה גרם לי למבוכה
קלה.
"אז... אמ... איך היה?" אמרתי במבט מושפל.
"היה בסדר גמור", הוא אמר והוריד מעליו את העליונית.
"קצת חם פה", הוא אמר בחיוך.
"כן..." אמרתי והבטתי בשעון שהורה עשרה לעשר.
"טוב..." הוא אמר באי נעימות קלה ונעמד על רגליו.
"טוב", חזרתי אחריו בחיוך מבויש.
"תלווי אותי לדלת?"
"בטח", אמרתי ואבן גדולה ירדה מלבי. אם הוא היה נשאר עוד עשר
דקות אולי הוא היה פוגש את רועי.
"אז... ביי", אמרתי לו כשיצא וסגרתי אחריו את הדלת. נשענתי על
הדלת בהקלה.
'למה בעצם אני לא רוצה שיראה את רועי?' חשבתי לעצמי בלב
כשהחלקתי לישיבה, נשענת על הדלת.
'אולי כי הוא עלול להגיד משהו', חשבתי וחיבקתי את ברכיי.
'אולי כי-' דפיקה בדלת עצרה את מחשבותיי.
"עוד פעם", רטנתי כשפתחתי את הדלת. לחלקיק שנייה ראיתי את רועי
עומד מולי, מעט נבוך, ואחר כך קפצתי עליו בחיבוק.
"אתה כאן", אמרתי לו בשקט, מחבקת אותו חזק.
"כן, אני כאן", הוא אמר וחיבק אותי חזק חזרה.
"כל כך התגעגעתי", אמרתי ולרגע לבי החסיר פעימה. יכולתי להישבע
שראיתי את עומרי עומד בפתח המקלט ואולי זה רק הדמיון שלי.
"תיכנס", אמרתי לו, מביטה בפעם אחרונה לעבר המקלט, איש לא היה
שם.
אני ורועי העברנו המון חוויות אחד עם השנייה. היה כל כך כיף
לדבר אתו, כמעט כמו פעם.
"אז איך-" קולו של רועי נקטע כשנשמעה דפיקה בדלת.
"את מחכה למישהו?"
"לא", אמרתי בהשתוממות, מביטה לשנייה ברועי והלכתי לפתוח את
הדלת. מהצד השני עמד עומרי וחיכה שאפתח לו את הדלת. בצד שלי
הלב ירד לתחתונים. 'מה עכשיו?!' חשבתי לעצמי, מנסה בכל כוחי
להתעלם מאותו הקול שזעק בראשי לא לפתוח את הדלת.
"אמ... היי", הוא אמר כשפתחתי את הדלת לכדי סדק בתקווה שהוא לא
יראה את רועי.
"היי", אמרתי מעט נבוכה.
"פשוט שכחתי את ה-"
"שיר, מי זה?" שאל רועי, והלב שלי, שגם ככה דפק חזק במיוחד,
איים להיתלש ממקומו.
"אמ... זה-" אמרתי, לוקחת נשימה עמוקה ופותחת את הדלת לרווחה.
'מה שיהיה יהיה', חשבתי לעצמי והמשכתי. "זה עומרי, עומרי זה
רועי", אמרתי והצבעתי על כל אחד מהם. עומרי הביט ברועי ודיבר
אליי, כאילו הוא אינו יכול להתיק את מבטו ממנו.
"אני מפריע?" הוא אמר בקרירות.
"אמ... לא, מה... מה פתאום", אמרתי מביטה ברועי, שגם הוא,
בדיוק כמו עומרי, הביט בו בקרירות מסוימת.
"פשוט שכחתי פה את הז'קט שלי", הוא אמר וסרק אותי. פתאום
נוכחתי לדעת כמה מבולגנת אני נראית - החולצה שלי חשפה מעט את
הכתף והשער שלי היה פרוע מהשכיבה על הספה.
"אבל אם אני מפריע", הוא אמר והתיק כמו במאמץ כביר את עיניו
מכתפי החשופה, "אני אלך".
"לא, לא אני אביא לך אותו", אמרתי ומיהרתי למטבח, מסדרת בדרך
את הופעתי.
"בבקשה".
"תודה", הוא אמר בקרירות מסוימת, שלח מבט אחרון של קרח לרועי
והלך.

"אני... כן... אממ", אמרתי במבוכה גוברת והבטתי ברועי.
"זה... הוא... חבר שלך?" הוא אמר וגם הוא, כמו עומרי לפניו,
סרק אותי.
"הוא? מה פתאום... כלומר... אני... לא", אמרתי לבסוף ונאנחתי
כשנזכרתי בנשיקה שלנו.
"את לא בטוחה?" הוא אמר ומשהו בפניו התקשח לפתע.
"לא ודי", אמרתי והשתרעתי על הספה שקועה במחשבות.
"אה... שירי, תקשיבי", הוא אמר והתיישב על הספה כשראשי נשען על
רגליו.
"אני מצטער בקשר ל..." הוא אמר, נשם עמוק והמשיך, "לבחור הזה,
זה בכלל לא ענייני, פשוט אני..."
"זה בסדר", אמרתי לו.
"כן... טוב", הוא אמר וליטף את שערי, צמרמורות של ריגוש תקפו
אותי.
"מאז ש... את יודעת, מה שקרה עם ניב אני... כלומר, אני חושב
עלייך הרבה", הוא לחש.
"באמת?"
"כן", הוא אמר והשפיל אליי מבטו.
"אני מתגעגע", הוא אמר והחל ללטף את צווארי.
"גם אני", לחשתי, מתמכרת למגע ידיו. הזדקפתי לישיבה צמוד
לרועי.
"אני גם מאוד-" הוא אמר וקירב את ראשו אליי לנשיקה. כמעט השבתי
לו נשיקה, כבר ממש הייתי בחצי הדרך לשפתיו כשתפסתי מה אני
עושה.
"אני..." אמרתי בבהלה, קופצת על רגליי. "אני תיכף באה", אמרתי
והלכתי כמעט בריצה למקלחת.
"מה קורה לי בזמן האחרון", אמרתי לעצמי, מביטה בבבואתי המשתקפת
אליי מהמראה.
"אני חייבת להחליט מה אני עושה", אמרתי וגרפתי את שערי בידיי.
'טוב, קודם כול את לא יכולה לתקוע אותו שם כל כך הרבה זמן',
חשבתי לעצמי.
פתחתי את הדלת ורועי עמד שם, פניו מהוססות ומעט דאוגות.
"אתה כאן", לחשתי, מרימה אליו מבטי. רועי היה גבוה ממני, היה
לו שער שחור ועיניים כחולות, שיניים לבנות וחיוך מדהים.
מעריצות אף פעם לא חסרו לו.
"אני תמיד כאן בשבילך", הוא לחש חזרה, אוחז בידי.
"אני פשוט לא... אני מתגעגעת אליו, רועי", אמרתי והדמעות שחנקו
את גרוני פרצו בדממה החוצה.
"גם אני", הוא אמר ואחיזתו בידי התהדקה אבל חוץ מזה הכול היה
אצלו כרגיל.
"אז... זאת אומרת, אנחנו לא... כי הוא..." התחלתי לגמגם בלי
שליטה.
"הוא ביקש שאני אשמור עלייך", הוא אמר והביט בעיניי.
"הוא ביקש מה?" חזרתי אחריו בתדהמה מסוימת.
"הוא ביקש שאני אשמור עלייך, שיר", הוא אמר, תפס בידי והוביל
אותנו לחדרי. התיישבתי על המיטה, מחכה להסבר של רועי. מחשבה
קטנה וטורדנית הציקה לי בזמן שהבטתי ברועי הנבוך. 'אני יכולה
לדאוג יפה מאוד לעצמי גם ללא עזרתו של רועי או ניב', אך מיד
נמחקה ההרגשה הזאת והרגשה קלה של אשמה התפשטה בלבי. הוא נשם
עמוק והמשיך "הוא אמר ממש כמה ימים לפני שהוא... לפני התאונה,
כאילו הוא ידע", הוא אמר השפיל מבטו ושיחק בידיו בעצבנות.
"כאילו הוא ידע?" שאלתי בקול שבור, בבת אחת כמו מתוך חלום עלה
בראשי קולו של ניב:
"את יודעת שאני אוהב אותך?" הוא אמר בקול רציני.
"בטח שאני יודעת", אמרתי בחיוך, לא מבינה את הרצינות הפתאומית
שלו.
"לא משנה מה יקרה אני תמיד אוהב אותך", הוא אמר ועיניו היו כל
כך עצובות-
הזיכרון ההוא קרה שבוע לפני התאונה.
"כן, הוא בא אליי במיוחד. הוא אמר לי: 'רועי, אני רוצה שתישבע
לי שאם יקרה לי משהו אני רוצה שתשמור על שיר'. אני צחקתי עליו,
מה כבר יכול היה לקרות לו? ככה חשבתי לעצמי אבל בסוף הוא הלך
ו... ונהרג", הוא אמר וקולו רעד קלות בזמן שדיבר.
הלב שלי איים להתפוצץ בעצב מהול ברגש שונה, לא יכולתי להסביר
אותו לעצמי באותו הרגע.
"הלך ונהרג", חזרתי אחרי רועי, ספק שאלה ספק תשובה.
"כן... אני-" צלצול הטלפון קטע את דיבורו של רועי.
"רגע", אמרתי במבוכה מסוימת.
"הלו?"
"שיר?" ענה קול מהצד השני.
"היי אימא", אמרתי ודפיקות לבי נחלשו מעט.
"מה קורה בבית, מותק?"
"הכול... הכול בסדר", אמרתי לה בגמגום.
"טוב... אנחנו נחזור מחר לקראת הערב ושגיא אולי יבוא מחר
בצהריים, הוא אצל מאיה".
"או... אוקיי", אמרתי לה.
"אז נדבר?"
"בטח, ביי אימא", אמרתי לה וניתקתי את השיחה.

"אימא שלי", אמרתי מעט בהתנצלות.
"כן, טוב", אמר רועי ונעמד על רגליו.
"נראה לי שאני אלך עכשיו", הוא אמר והביט בשעון שלו שהורה על
השעה שלוש ועשרה לפנות בוקר.
"כבר?" שאלתי אבל משהו רווח לי.
"כן... אני... מחר אני... כלומר מחר אני הולך לטיול אז אני
צריך ל..." הוא אמר במבוכה.
"טוב אז... ביי", הוא אמר אחרי שתיקה מביכה מעט.
"כן, ביי", אמרתי לו וליוויתי אותו לדלת.
צפיתי בו הולך מהחלון. גם אחרי שהוא כבר נעלם מעיניי המשכתי
לבהות באופק השחור. בסביבות השעה ארבע ראיתי דמות גבוהה מתקדמת
לכיוון השביל של הבית. התמקדתי בה מעט, לא מצליחה לזהות אותה,
הדמות הייתה די קרובה לדלת הכניסה כשפנס רחוב האיר אותה באור
אפל ועמום. ראיתי את עומרי, עיניו אדומות ולחות, כאילו בכה.
הוא התקרב אל דלת הכניסה, נעצר, הסתובב וחצה בריצה את החצר עד
למקלט.

ביום שלמחרת לא ראיתי את עומרי, כלומר, לא פנים אל פנים. ראיתי
אותו הולך מוקדם בבוקר וחוזר אחרי הצהריים עם המון ארגזים,
והבנתי שהלך להביא את הדברים שלו מהבית. רציתי לרדת לעזור לו
אבל משהו מנע ממני לעשות את זה. רוב הלילה לא ישנתי, בעצם לא
ידעתי למה. כל היום עבר לי במחשבות מטורפות ובצפייה בטלוויזיה,
ולקראת הצהריים דפיקה בדלת העירה אותי מהדיכאון ששקעתי בו.
"מי שם?"
"זה אני", אמר קולו של שגיא מעבר לדלת.
"היי", אמרתי כשפתחתי אותה.
"היי", הוא אמר, העיף בי מבט ונעצר, "מה קרה לך?"
"מה קרה לי?" שאלתי.
"את נראית די... לא חשוב", הוא אמר אבל שלח בי מדי פעם מבט
דואג.
"היי, שיר".
"היי מאיה", בירכתי את החברה של שגיא. היא הייתה כבר בת בית
אצלנו, הם חברים מאז גיל ארבע-עשרה.
"אכלת משהו?" שאל שגיא פותח את המקרר.
"אממ... אני לא ממש זוכרת", אמרתי בכנות.
"טוב, אני בחדר", הוספתי ונעלמתי מהעין.
שאר היום עבר לי רגיל. נהניתי מאוד עם מאיה, כמעט שכחתי מעומרי
ומרועי.

למחרת בבוקר הלכתי לבית הספר ברגל. היה יום יפיפה ולא התחשק לי
לנסוע במכונית. במסדרון עומרי התעלם ממני בגסות. זה קצת פגע
בי, אבל משהו בשיעור גיאוגרפיה הסיח את דעתי לגמרי מעומרי.
דפיקה בדלת נשמעה מעט אחרי תחילת השיעור.
"כן?" אמר קולה המאובק של פנינה המורה לגיאוגרפיה.
"שלום", אמר קולה המהוסס של חנה, היועצת של השכבה.
"אני יכולה לקחת את שיר אלקיים לכמה זמן?" אמרה חנה והביטה בי.
פנינה הנהנה בראשה וסימנה לי ללכת אל חנה. אספתי את חפציי,
ובדרך הספקתי להעיף מבט מלא סימני שאלה אל קורל ולראות את
עומרי לוטש בי עיניים לפני שיצאתי למסדרון.
"שלום חמודה", היא אמרה בשקט.
"רק רציתי לדבר אתך על כמה דברים", היא אמרה והובילה אותי
לחדרה. אף פעם לא הייתי בחדר היועצת, לא בבית הספר הקודם שלי
ובטח שלא פה. הקירות היו מכוסים בברכות מהורים וילדים, סיסמאות
ופוסטרים נגד אלימות סמים ואנורקסיה, ולוח שעם גדול וישן היה
תלוי בפינה והיה מכוסה בניירות.
"שבי בבקשה", היא אמרה וסימנה לי להתיישב בכיסא בעוד היא
מתיישבת מצדו השני של השולחן.
"שיר, רציתי לדבר אתך על משהו", היא אמרה, מביטה בי.
"על מה?" אמרתי בבלבול גובר. חנה שיחקה באצבעותיה בתיקיה חומה
עם תווית שהייתה מונחת לפניה. מבטי נפל על התג שמודבק לתיקיה.
היה כתוב עליו באותיות גדולות ברורות ושחורות "שיר אלקיים".
הבלבול שלי התחלף מיד בזעם מבעבע.
"אז... קראת את התיק שלי", אמרתי, מנסה לשמור על הנימוס.
"כן, רציתי לדבר אתך על זה, אני מצטערת שלא היה לי זמן לפני
כן", היא אמרה, מביטה בעיניי.
"אני לא", מלמלתי לעצמי.
"סליחה?"
"לא אמרתי כלום, רק השתעלתי", אמרתי למרות שלבי הורה לי לצעוק
את מה שלחשתי.
"טוב", היא אמרה והביטה בי דרך משקפיים שהגדילו את עיניה פי
ארבע.
"לפי מה שהבנתי", היא אמרה ופתחה את התיקייה בכדי לעיין בה.
"היה לך חבר, קראו לו-"
"ניב", השלמתי אותה במהירות.
"כן", היא אמרה והניחה לתיק להיסגר כשהבחינה במבטי.
"והוא-"
"כן, הוא נהרג", אמרתי, מביטה ברצפה.
"איך?" היא שאלה בקול עדין.
"הוא..." אמרתי ונשמתי עמוק. 'מה פתאום אני מספרת לכל העולם מי
זה ניב?' המחשבה צפה בראשי.
"כן?" שידלה אותי חנה.
"הוא נהרג ב... בתאונת דרכים", אמרתי במהירות.
"את היית נוכחת?" היא אמרה ולבי החסיר פעימה.
"למה כל זה נחוץ?" אמרתי והתרוממתי בבת אחת ממקומי.
"זה בסדר", היא אמרה והביטה בי. לא יכולתי לשאת את מבטה, עיניה
הכילו כל כך הרבה רחמים. הסבתי את גבי אליה במפגיע, מביטה דרך
החלון בכמה תלמידים משוטטים.
"אני מבינה שקשה לך", היא אמרה ואני בתגובה פלטתי נחרת בוז
קטנה.
"את לא סבורה כך?" היא אמרה וממש יכולתי להרגיש את עיניה
נעוצות בגבי.
"לא", אמרתי במהירות והעברתי את משקלי מרגל אל רגל. שמעתי את
חנה לוקחת אוויר, היא התכוונה לומר משהו, אבל עוד לפני שהספקתי
לחשוב על מה שאני אומרת הכול פרץ החוצה.
"אף אחד לא מבין מה אני מרגישה, אף אחד, את חושבת שכל
הפסיכולוגים שהייתי אצלם עד היום הבינו? לא, הם לא! הם גבו כל
כך הרבה כסף לחינם. אני לא שכחתי, אף אחד לא מבין, איך זה
לראות את האדם הכי קרוב אלייך מת, אני... הוא-" אמרתי וקולי
גווע בדרך לגרוני. הסתובבתי להביט ביועצת, שישבה קפואה
במקומה.
"הוא מת לי בידיים! הדם שלו הוא..." אמרתי ודמעות זלגו על
לחיי.
"אי אפשר לשכוח", לחשתי אחרי כדקה, מביטה בכפות ידיי כאילו
אוכל להרגיש את הדם שלו עליי אם רק אנסה.
"את מדברת על זה עם מישהו?" היא לחשה.
"לא".
"למה?"
"אף אחד לא מבין, אף אחד לא יבין", אמרתי וחזרתי להתיישב
בכיסא, ידיי רעדו ללא שליטה.
"שיר, תקשיבי, את-"
"את יודעת", אמרתי ולא הבטתי בה.
דמיינתי שאני מספרת הכול לאדמה, שלא שומעת אותי, שלא יודעת מי
אני, רק שומרת את הסודות שלי לעד ואם יום אחד האדמה תתפרץ,
הסוד שלי יתפרץ אתה, לוהט כאש, נוזלי כדמעות.
"אני ראיתי אותו".
"ראית אותו?" היא לחשה.
"אני ראיתי אותו, כן, ביום כיפור. הוא דיבר אתי, סיפר לי
דברים, אמר לי לשמור על עצמי, זה לא עוזר".
"מה לא עוזר?" היא שאלה ושרבטה משהו בפנקסה.
"זה לא עוזר שהוא אמר לי לשמור על עצמי, לשכוח. אני זוכרת, עוד
יותר מבעבר. בחודש שאחרי זה, זה לא כאב, העצב כיסה את הכול,
אבל זה לא כאב. עכשיו זה כואב, פיזית ונפשית", אמרתי, מאגרפת
את ידיי כדי שיפסיקו לרעוד.
"שיר", היא אמרה והביטה בשעונה. "אני מציעה לך עכשיו לחזור
לכיתה, אנחנו ניפגש שוב", היא אמרה ואני הרמתי אליה את עיניי.
"טוב", אמרתי בקרירות מסוימת. קמתי ממקומי, לוקחת את התיק
בידי.
"ביי", היא אמרה ואני רק הרמתי את ידי.
לא רציתי להיכנס לכיתה, אז הלכתי לשירותים, שטפתי את פניי במים
הקרים והבטתי במראה המלוכלכת שבשירותי הבנות.
"הם חושבים שהם מסוגלים להבין, כן בטח", אמרתי לעצמי וכעס בלתי
נמנע השתלט עליי.
יצאתי למסדרון בלב כבד.
"מה קרה?" שאלה אותי קורל בחיוך מעושה כשיצאנו להפסקה.
"ממ..." אמרתי, רואה בזווית עיניי את עומרי עומד ומקשיב לנו,
"סתם, היא רצתה לדבר אתי על משהו בקשר ללימודים".
"טוב, אני רוצה לספר לך משהו", היא אמרה לי וגררה אותי לספסל
הקרוב. ידעתי שהיא לא מאמינה לי ושזה לא סוף דבריה אך היכולת
שלי ושל קורל לדעת מתי אנחנו לא מעוניינות לספר הייתה ללא
מילים.
"תקשיבי, אני כבר הרבה זמן מרגישה ככה ש... כלומר, אני אוהבת
את-"
"דין", אמרתי, מביטה בה משועשעת. לא יכולתי שלא לחייך לנוכח
חברתי הטובה ביותר מביטה בי בעיניים בורקות ובלחיים סמוקות
מאהבה.
"איך... איך ידעת? כלומר... מה אני כל כך שקופה?"
"בשבילי את שקופה כמו זכוכית, בשביל אחרים כמו זכוכית
מלוכלכת", אמרתי בצחוק והיא החלה לחבוט בי כשהיא צוחקת.
"מה... מה אני עושה?"
"לא יודעת, חכי להזדמנות", אמרתי, מושכת בכתפיי.
"את חושבת שהוא אוהב אותי?"
"לא יודעת, אולי", אמרתי והחלטתי החלטה. קורל גלויה אליי תמיד,
אין סיבה שאני לא אהיה גלויה כלפיה.
"אמ... קורל, תקשיבי... אני... אני רוצה לספר לך משהו חשוב",
אמרתי, מביטה סביבי לוודא שאיש לא מאזין. קורל האזינה לסיפור
שלי על ניב, על רועי ועל עומרי. היא הביטה בי, מבטה מביע כאב
וסקרנות. היא לא ריחמה עליי כמו כל האחרים, לא הראתה את זה
לפחות, וכשסיימתי את סיפורי דמעות עמדו בעיניה.
"למה לא סיפרת לי?" היא לחשה בקול שבור.
"אני הייתי... לא יודעת", אמרתי, משפילה מבטי אל הברכיים.
"אל תסתירי ממני יותר דברים כאלה. אני אוהבת אותך, אני רוצה
לעזור", היא אמרה וחיבקה אותי חיבוק חזק.

הימים עברו מהר ואתם חודש נובמבר הדלוח. היחסים ביני לבין
עומרי נשארו קרים, הוא עוד כעס על העניין עם רועי ואילו אני לא
ראיתי סיבה להתנצל שיש לי חיים מלבדו.
לרוב, החיים בבית הספר משעממים ורגילים, לכן עבר בכולם רחש של
התרגשות וריכולים כשאיתמר הודיע חגיגית שהיום נשלחו לילדים
מובחרים מהשכבה הזמנות למסיבת יום ההולדת הכי שווה בשנה.
כמו שקורל טרחה לספר לי אינספור פעמים, איתמר היה ילד חמוד,
ביישן ומתולתל, שהמסיבות שלו הכי שוות. ההורים שלו ממש עשירים
והם גרים בווילה ענקית. איתמר עבר קורס ברמנים וכשההורים שלו
לא בבית הוא מכין קוקטיילים שווים ביותר, הייתה לו חברה
לשנתיים אבל היא עזבה את בית הספר בסוף החטיבה ועוד אינספור
רכילויות מרושעות ומומצאות על ילד חמוד, חייכן ומתולתל.
השבוע עבר ולאט לאט החלו עוד ועוד ילדים מהשכבה לקבל הזמנות.
גם קורל קיבלה אחת. היא התקשרה אליי נרגשת והחלה לקרוא באוזניי
את תוכן ההזמנה.
"אתם מוזמנים למסיבת השנה. בלה בלה בלה, זה לא יעניין אותך",
היא אמרה כבדרך אגב והמשיכה לקרוא.
"אתם מוזמנים להביא בן/בת זוג שילוו אתכם למסיבה!
נא לבוא עם המון מצב רוח טוב!
את מבינה מה זה אומר?! את מבינה?!" היא אמרה וקולה עמד להתפקע
מהתרגשות.
"לא... מה?" שאלתי מהוססת.
"שגם את תוכלי לבוא!" היא אמרה בצרחה מחרישת אוזניים.
"בטח", אמרתי בחוסר התלהבות, אני לא קיבלתי הזמנה, לא הייתי
בקשר נפלא עם איתמר ובהחלט לא נמניתי עם חבריו הטובים, אבל היה
נחמד לשבור את השגרה באיזו מסיבה טובה.
"איך בדיוק? אני ועומרי ביחסים מוקפאים", אמרתי לה, מכנה את
היחסים שלי ושל עומרי כמו עוף שנכנס למקפיא.
"אני אזמין אותך, טיפשה", היא אמרה וכמעט יכולתי לראות אותה
דרך הטלפון מגלגלת כלפיי את מבטה.
"לא, את לא, את הולכת להזמין את דין", אמרתי ונימת קולי לא
יכלה להביע יותר טוב שזאת ההזדמנות שלה היא חכתה.
"אני... כלומר, לא! את חברה שלי ואת תבואי!" היא אמרה, נשארת
נאמנה למקורות.
"שנייה", אמרתי לה, מביטה באימא שלי שנכנסה למבטח וזרקה לעברי
משהו.
"מה זה?!" שאלתי אותה בפנטומימה, מרימה מהרצפה מעטפה תכלכלה
ועדינה. בפנים הסתתרה לה הזמנה יפה מאוד שהכילה את התוכן שקורל
קראה באוזניי כמה דקות קודם לכן.
"אין צורך להזמין אותי", אמרתי בחיוך. לא יכולתי שלא להודות
שרווח לי שגם אני באה. חוץ מזה, אולי זאת תהיה הזדמנות להשלים
עם עומרי. שמעתי אותו מספר לדין שהוא קיבל אתמול את ההזמנה בתא
הדואר שלו.
"מה זאת אומרת?" היא אמרה, מעט מבולבלת.
"אני באה לבד", אמרתי וחייכתי חיוך גדול.
"מה... קיבלת?" היא שאלה באושר נצור.
"כן", אמרתי בשלוות נפש מדומה.
"יש!" היא פלטה את הצרחה החזקה ביותר שלה עד כה ויכולתי מיד
לדעת שרווח לה גם בגלל דין ולא רק בגללי.

אני וקורל דיברנו במשך כל יום בשבוע על המסיבה הקרבה, אפילו
עשינו סיבוב מהיר של שופינג וקנינו בגדים מדהימים, אבל נושא
אחד שקשור למסיבה גרם לי בכל פעם לסטות מהנושא ולחפש נושא אחר
נואשות - בן הזוג. קורל הייתה בטוחה שאני ועומרי נהיה זוג
מושלם, אני ידעתי שלא נהיה בכלל, וגם לא ראיתי טעם בלהזמין
אותו.
"תזמיני אותו. אני מוכנה להתערב אתך שהוא יסכים".
"ברור לי שהוא יסכים", אמרתי לה משועממת ולעסתי מלפפון, מביטה
בחוסר חשק בספר ההיסטוריה הסגור המונח לפניי.
"אז למה את לא מזמינה אותו?" היא שאלה המומה, מעיינת בחוסר
עניין במחברת שלה.
"כי מחר יש לי מבחן ואני איכשל", אמרתי והשלכתי עליה כרית משלל
הכריות שבחדרה.
"עכשיו ברצינות?" היא אמרה בחיוך, תפסה את הכרית והניחה אותה
למראשותיה.
"כי זה יתפרש כבקשת סליחה", אמרתי במשיכת כתפיים, מכרסמת
במהירות את המלפפון.
"נו ו...?"
"ואין לי על מה לבקש סליחה, הוא זה שצריך לבקש".
"עם כל משחקי הכבוד האלה תישארי בסוף בלי בן זוג", היא אמרה לי
ביום רביעי שלפני המסיבה. משכתי בכתפיי בתנועה לא מחייבת
וחזרתי ללמוד.
"ואם עד מחר בערב לא יהיה לך בן זוג?" היא שאלה וגבותיה
התרוממו בדאגה. כבר ביום שבו דין קיבל הזמנה הוא ביקש מקורל
להתלוות אליו, ומובן שהיא הסכימה מיד.
"אני מבטיחה לך", אמרתי לה והישרתי אליה מבט, "שאם עד ההפסקה
האחרונה של מחר לא יהיה לי בן זוג אני אמצא לי כזה תוך שניות,
וזה כולל את עומרי", אמרתי, מטה את ראשי קלות כלפיה.
"אוקיי", היא אמרה ונשמעה מרוצה מאוד.

אני כלל לא הייתי מרוצה, אפילו הייתי מאוד בלתי מרוצה כשסוף
היום הגיע ונשארתי בלי בן זוג, למרות שיכולתי להישבע שעומרי
פתח את פיו בכל פעם שחלפתי על פניו, לכן בהפסקה האחרונה,
כשקורל דוחקת בי ללכת לעומרי, עשיתי את הדבר הראשון שעלה
בראשי, בלי להתחנן לעומרי שיסלח לי.
"רועי?" שאלתי אותו, מנסה לשמוע משהו דרך המולת התלמידים.
"שיר?"
"מה קורה?" שאלתי אותו, מגבירה את קולי.
"בסדר, קרה משהו?" הוא שאל מיד וציינתי לעצמי להתקשר לרועי
יותר כדי שלא יחשוב שכל הזמן קרה משהו.
"לא... כלומר כן ולא", אמרתי ושמעתי אותו נושם עמוק.
"תקשיב, מחר בערב יש לידיד שלי מסיבה, ומותר להביא בן זוג, אז
חשבתי שאולי תצטרף אליי, אתה יודע... ככה בתור..." אבל קולי
דעך לפני שסיימתי את המשפט.
"אממ... בטח, זה נשמע לי אחלה", הוא אמר וידעתי שהוא מחייך.
"אז תהיה אצלי ב-9 וחצי, אוקיי?" שאלתי אותו.
"בטח, יאללה ביי", הוא אמר וניתק את השיחה.

"זהו, יש לי בן זוג", אמרתי לקורל בחיוך הכי מתוק שהיה לי
במלאי.
"מי?" היא שאלה בהתלהבות, מחפשת בעיניה את המאושר.
"רועי".
"רועי?!" היא שאלה בתדהמה, "רועי הוא הבן זוג שלך?!" היא שאלה
וחיוך התפשט על פניה. משהו כבד הוטח בכתפי, ראיתי את עומרי
צועד כועס ונעלב לעבר מעיין, ילדה יפה ומוכשרת מאוד באתלטיקה.
"מעיין, בא לך אולי לבוא אתי מחר למסיבה של איתמר?" הוא שאל
אותה מעט בגסות.
"בטח", היא חייכה והוא הלך מרוצה מעצמו.
"טוב... אז גם לו יש בת זוג", אמרה קורל, מביטה בו מעט
בסלידה.
"כן, גם לו", אמרתי ובניגוד אליה חייכתי בשלווה.
"את לא... את יודעת, מקנאת?" היא שאלה אותי והעיפה מבט חטוף אל
דין ששוחח בנעימות עם שרון.
"לא, אבל את כן", אמרתי לה בחיוך וליטפתי את שערה בחיבה.
"אני לא שולטת בזה", היא אמרה בחיוך מבויש ולחייה הפכו
ורדרדות.
"נו בנות, אתן באות מחר?" שאל איתמר וקטע את שיחתנו.
"בטח", אמרתי בחיוך וציינתי לעצמי שאיתמר נראה מרוצה מעצמו
במיוחד.
"יופי, יש כבר בני זוג?" הוא שאל וצידד מבט אל קורל.
"כן", היא אמרה מחויכת והביטה בדין.
"אההה... בטח", הוא אמר ולדעתי הוא נראה מעט מבואס. "אז...
ניפגש מחר בערב אני מניח", הוא מלמל והסתובב לכיוונו של
עומרי.
היום וחצי הנותרים עברו עליי בדפיקות לב נוראות. לא ידעתי למה
לצפות ומה יקרה כשרועי ועומרי ייפגשו לראשונה מאז המפגש הלא כל
כך נעים אצלי בבית.
לכן כבר בשעה תשע ורבע עמדתי בחוץ, ממתינה בקוצר רוח לרועי.
ידעתי שהוא לא הולך להגיע ברבע שעה הקרובה אבל לא יכולתי שלא
להביט כל כמה דקות אל קצה הרחוב בתקווה לראות את דמותו הגבוהה
והרזה.
אבל רועי נשכח ממני לגמרי כשעומרי יצא מהמקלט, העיף בי מבט קצר
והבעה קפואה, הסתובב על מקומו והחל לצעוד במהירות במעלה הרחוב,
ככל הנראה כדי לאסוף את מעיין.
לאחר כמה דקות נוספות של עמידה באוויר הלילה הקריר ובמחשבות
טורדניות על עומרי ומעיין, דמותו של רועי נראתה. הוא צעד במרץ
בקצה הרחוב, לבוש ג'ינס אופנתיים ומשופשפים וחולצת טי לבנה
ומחמיאה מאוד עם המון קשקושים, שערו נח ברישול מופגן על ראשו
בצורה אלגנטית אך פרועה קמעה.
'הוא נראה מצוין', ציינתי לעצמי כשצעדתי לעברו בחיוך.
"את נראית נפלא", הוא אמר בחיוך קורן לאחר שסרק אותי.
"תודה, גם אתה", החמאתי לו בחיוך.
"נלך?" הוא אמר והושיט לי את ידו כמו ג'נטלמן מושלם.
"נלך", אמרתי בהסכמה והשחלתי את ידי לידו.





"היה מדהים, לא?" סיכמה קורל בעיניים נוצצות כשנכנסה לחדרי
יומיים אחרי המסיבה.
"היה... טוב", סיכמתי, מורידה את בוטן מהמיטה שלי כדי שאוכל
להשתרע עליה.
"רק טוב?" היא שאלה, מביטה בי ומתיישבת על הרצפה, גבה שעון על
המיטה.
"אממ..." אמרתי, חוזרת במחשבותיי למסיבה.

"את רוצה לשתות משהו?" צעק רועי מעל כל ההמולה והרעש של
המוזיקה.
"אוקיי", אמרתי והוא רק תפס בידי וגרר אותי לעבר שולחן קטן
שהוצב ועליו שתייה.
רועי החל למזוג לנו קולה כשמישהו בא ונדחף כך שכל הקולה נשפכה
על השולחן.
"היי אחי, תיזהר!" אמר רועי, קופץ לאחור כדי לא להתלכלך.
"אחי תקרא לחברים שלך, לא לי", אמר קולו המאיים של עומרי.
"תירגע אחי", הוא אמר, מרים אליו את מבטו.
"אה... זה רק אתה", הוא הוסיף בקרירות, הסתובב ופנה אליי.
"בואי שירוש", הוא אמר, מדגיש את המילה האחרונה. "בואי לא
נתעסק אתו", הוא אמר ותפס שוב בידי.
"מה אני נראה לך?!" השיב עומרי בצעקה, תפס בכתפו של רועי, סובב
אותו ונתן לו בוקס בלחי.
רועי הועף לאחור, אך מיד קם כדי להשיב לעומרי. הם נראו זועמים,
שניהם צעקו וקיללו והעיפו מכות לכל הכיוונים. בדרך קיבלתי גם
שריטה כואבת במיוחד על הלחי.
"תירגעו!" צעקתי באימה, מנסה בכל כוחי להפריד בניהם.
"רועי, תעזוב אותו. עומרי, די!" אמרתי, דוחפת כל אחד לכיוון
אחר.
עומרי הוריד עוד בוקס אחד לכיוונו של רועי שפגע לו בבטן. רועי
התקפל ונפל. דין רץ ופילס את דרכו בין האנשים, מרחיק את עומרי
מרועי.
"רועי?" שאלתי בבהלה לאחר שראיתי כי הוא לא מתרומם.
"רועי?" שאלתי שוב, מתכופפת לעברו.
"אני בסדר", הוא אמר וראיתי שיורד לו דם מהפה.
"אתה לא", אמרתי בבהלה, מנסה להתעלם מהפאניקה שנכנסתי אליה.
"אני כן", הוא אמר ונעמד על רגליו.
"איתמר, אתה יכול להביא לי קרח?" שאלתי אותו בחטף בזמן שאני
גוררת אחריי את רועי מחוץ למסיבה אל המרפסת, שם יהיה שקט ונוח
יותר.
"בטח, תרגישו בבית", הוא אמר מעט בדאגה ופנה במהירות למטבח.
"לא נשבר כלום?" שאלתי אותו, מנסה לחייך בזמן שהוא מתיישב על
הספה.
"לא", הוא אמר וחייך חיוך אמיתי למרות שפיו עדיין דימם קשות.
"זה תיכף ייפסק", הוא הוסיף ונגע קלות בשפתיו הנפוחות.
"כן", אמרתי, מנסה להרגיע את עצמי יותר מאשר אותו.
"למה?" שאלתי אותו אחרי שתי דקות של שתיקה.
"זה הוא התחיל".
"אנחנו לא בכיתה ד'".
"הייתי חייב להחזיר לו".
"לא נכון".
"את... את פשוט-"
"אני פשוט מה?"
"את פשוט בת", הוא אמר, משפיל את מבטו.
"בת?! זה התירוץ שיש לך לזה שכמעט הרגתם אחד את השני במכות?
שאני בת?"
"שאת שיר", הוא אמר, מושך בכתפיו. פתאום תקף אותי רצון עז לחבק
אותו חזק.
"שאני שיר?" חזרתי על דבריו בלחש.
"כן, הוא פשוט מקנא".
"אנחנו אפילו לא מדברים", אמרתי לו, מנסה להתעלם מהברור
מאליו.
"אתם לא מדברים בגללי, נכון?" הוא שאל והשפיל מבטו אל כפות
ידיו המכוסות בדם.
"אמ... משהו כזה", מלמלתי.

"שיר", אמר קול מפתח המרפסת.
"איתמר, הבאת לי קר-" קולי קפא כשעומרי נכנס למרפסת, מחזיק ביד
אחת בשקית קרח ובידו השנייה עוד שקית המוחזקת כנגד עינו
שהתנפחה בגלל האגרוף שנתן לו רועי.
"אני... אני", התחלתי לגמגם קשות לא ידעתי מה לעשות.
"הבאתי קרח", הוא אמר והושיט לי את השקית.
"תודה".
"את מדממת", הוא אמר, מניח את שקית הקרח ומושיט לעברי את ידו.
נרתעתי לאחור.
"שיר, את-" הוא אמר ועיניו נפערו בבהלה.
"אני מה?" לחשתי ורגשות מעורבים הציפו אותי.
"את... את-" הוא אמר והתיישב בבת אחת על הרצפה, כאילו התמוטט.
"אני מה?" התפרצתי לדבריו בשקט.
"את מפחדת ממני", הוא אמר בקול שבור, חופן את ראשו בידיו.
דמעות חמות ירדו מעיניו.
"אני לא מפחדת ממך", אמרתי בשקט ולבי נשבר למראה הנער החסון
שאני מכירה יושב ובוכה מולי.
"את כן", הוא אמר, מרים אליי את עיניו העצובות והבוכות.
"את פוחדות ממני. את, מכולם", הוא אמר וקולו נשמע מפוחד וחלוש
יותר.
"אני לא-"
"אל תשקרי לי, אל תשקרי לעצמך. ראיתי איך את נרתעת לאחור, עם
כוונה או בלי כוונה", הוא אמר ועיניו סרקו כל סנטימטר מפניי,
כאילו זאת הפעם האחרונה שהוא רואה אותי.
"עומרי, אל תסתכל עליי ככה", אמרתי לו והרגשתי בקולי מחנק.
"להסתכל עלייך איך?" הוא שאל אבל המשיך לסרוק את פניי.
"כאילו, כאילו לא תראה אותי שוב", אמרתי והוא השפיל במהירות את
מבטו.
"אל תדברי שטויות", הוא אמר אבל החל לשפשף את אפו כמו בכל פעם
ששיקר לי.
"עומרי, אתה... אתה לא חושב ל-"
"אין לי טעם לחיים, שיר", הוא לחש והדמעות שלי, שכבר איימו
ממילא לפרוץ החוצה, פילסו לעצמן נהר בלחיי.
"אל תגיד דבר כזה, תמיד יש טעם".
"את", הוא אמר ונגע בהיסוס בידי. "את היית הטעם שלי לחיים,
השמש שלי בבוקר".
"אנחנו לא מכירים בכלל".
"אף אחד לא מכיר אותי כמוך, אין לי חיים אם את אתו", הוא אמר
והחווה בראשו בשקט לקצה הרחוק של המרפסת, היכן שרועי ישב בודד
ומעט נבוך מההתפרצות של עומרי. "אין לי טעם לחיים".
"אל תעשה את זה", אמרתי לו והוא נעמד על רגליו בהבעה שבורה אבל
נחושה משהו.
"אני-"
"עומרי", אמרתי ותפסתי בחולצתו, מונעת ממנו להתרחק ממני. "אל
תעשה לי את זה".
"מה בכלל אכפת לך?" הוא אמר ועיניו הביעו כל כך הרבה כאב וכעס
שלא יכולתי להביט לתוכן, "יש לך את האהבה שלך-"
"את האהבה שלי איבדתי כבר מזמן", אמרתי לו וקולי נעשה צרוד.
יכולתי לראות את רועי מרים את ראשו בעניין ומאזין לכל מילה שלי
כעת. "הוא הלך לו ו... ו..." קולי רעד אבל המשכתי, "הלך לו
ונהרג, השאיר אותי פה לשקוע בכל המים המטונפים האלה שנקראים
חיים", אמרתי והבטתי בעיניו שהביטו בי בחזרה במבט מהופנט. "אבל
עומרי", אמרתי לו, אוחזת בידיו, "אם לא נלמד לשחות אנחנו
נטבע".
הוא חייך אליי חלושות וכאילו הוא כבר לא זוכר מה קרה לפני
עשרים דקות הוא אמר: "את מדממת" והושיט את ידו אליי. לא נרתעתי
והוא רק מחה את הדם מהשריטה שעל לחיי.
"תודה", לחשתי לו, מנגבת את הדמעות מעיניי.
"תודה לך", הוא אמר והתקרב אליי מאוד. עמדנו ממש קרוב זה לזה.
הוא הביט בעיניי ו-
רועי כחכח בגרונו והוציא בבת אחת את כל הרוח מהמפרשים שלי.
"אמ... כן, תודה על הקרח", אמרתי בקול ענייני והרמתי מן הכיסא
את הקרח שהחל להינמס לאטו באוויר הלילה הקריר.
"קח", אמרתי לרועי והושטתי לו את הקרח. לא רציתי לטפל בו עוד,
הרגשתי ריקנות.
'זאת הייתה טעות להזמין את רועי', חשבתי לעצמי כשהתקדמנו
שלושתנו לעבר הכניסה, שם המוזיקה הרועשת התחלפה בסלואו איטי
ומרגיע.
'ואולי לא', חשבתי שוב בחיוך כשעומרי הזמין אותי בחיוך לסלואו
צמוד צמוד-

"נו, אז מה את אומרת?!" שאלה אותי קורל, מוציאה אותי
מהרהוריי.
"לא יודעת".
"מה יש לך לא לדעת? לעשות לך סיקור קצר של המסיבה?" היא שאלה
בעיניים עגולות ושובבות.
"בטח", אמרתי בחיוך, מחכה לשמוע את הגרסה שלה לאירועים של ליל
שישי.
"שני בנים, שווים מאוד אני חייבת לציין, רבו עלייך", היא אמרה
וגלגלה את עיניה בצורה שבכל פעם הצחיקה אותי מחדש, "ואחרי זה,
רקדת סלואו עד אור הבוקר עם החתיך מביניהם, גם אחרי שהמוזיקה
הפסיקה", הוא אמרה בחיוך, מתאפקת שלא לפרוץ בצחוק.
"איך שבא לך", אמרתי לה בביטול, מביטה במאמציו הנואשים של בוטן
לעלות על המיטה הגבוהה.
"חתול עצלן ושמן", אמרתי לו כשהוא יילל יללת מחאה. "שמעת פעם
על לקפוץ?" שאלתי אותו וזרקתי אותו בעדינות על המיטה שלי אבל
הוא בתגובה התכרבל לידי וביקש בגרגורים גירוד מאחורי האוזן.
"ואיך את מסכמת את המסיבה?" שאלתי אותה, מביטה בה בשובבות.
"חלומית", היא אמרה ועצמה את עיניה בתענוג. במסיבה דין וקורל
הפכו רשמית להיות זוג.
"אז תספרי לי בפעם האלף איך זה קרה?" שאלתי אותה, יודעת שהיא
נהנית בכל פעם מחדש כשהיא מספרת לי את זה.
"אחרי כל הסיפור עם המכות, יצאנו החוצה סתם להירגע וישבנו על
אחד הספסלים בגינה של איתמר והוא אמר לי לאור ירח שהוא אוהב
אותי ואז", הוא המשיכה בדרמתיות, "הוא נישק אותי", היא אמרה
בעיניים עצומות וכאילו התעלפה.
שתקתי. מחשבותיי נדדו אל סוף המסיבה.

"שיר, אני..." אמר לי רועי רגע לפני שנפרדנו.
"זה בסדר", אמרתי לו, אוחזת בידו בחיבה.
"אני רואה... כאילו, הוא ממש אוהב אותך וכל זה", הוא אמר, מביט
מאחורי כתפי אל עומרי שחיכה לי שנלך הביתה.
"אמ..." אמרתי כי לא היה שום דבר אחר להגיד.
"טוב, אז... שמרי על קשר, כן?" הוא אמר ברכות, נשק לי נשיקה
רופפת והססנית על השפתיים ועלה על האוטובוס שהגיע באותו הרגע.
"נלך?" אמר לי עומרי בחיוך ואני צעדתי לידו בשקט ברחוב הקריר.
"שיר, אני מצטער שקצת כעסתי כי היית עם רועי באותו היום,
פשוט... קינאתי", הוא אמר והשפיל מבטו.
"זה בסדר", אמרתי לו בחיוך, "אני מבינה".
"את לא", הוא לחש והלבנה השתקפה בעיניו הגדולות. "אני אוהב
אותך, אני לא יכול בלעדייך", הוא אמר ונעצר, ואני אתו. "ו...
ואני לא יודע מה אני אעשה בלעדייך. אני ארצח, אני אגנוב, אני
אקטוף את הירח בשבילך", הוא אמר ואחז בידי.
"אני אוהב אותך", הוא חזר על המשפט שנית, משפט שהמס אותי
סופית. פתחתי את פי לומר לו משהו אך ברגע האחרון החלטתי להגיד
את זה הכי ברור שאפשר. נשקתי לו בשפתיו, נשיקה ארוכה ומהפנטת
לאור ירח-

"שיר, את אתי?" הוציאה אותי קורל באכזריות מהרגע הנפלא ההוא.
"אמ... מה? כן, בטח", אמרתי לה בחיוך. לא סיפרתי לקורל על
הנשיקה עם עומרי, לא יודעת למה.
"אני אמרתי שאני צריכה ללכת", היא אמרה וקפצה על רגליה.
"אה... חבל", אמרתי, מביטה בשעון שהורה כבר על שעת צהריים
מאוחרת.
"טוב... אז ביי", אמרתי לה, מלווה אותה לדלת.
"היי שגיא", אמרה קורל לפני שיצאה מהדלת כי באותו הרגע שגיא
יצא מחדרו, שערו סתור לכל הכיוונים וניכר עליו שרק עכשיו
התעורר משינה.
"בוקר טוב", חייכתי אליו.
"מה את כל כך מרוצה על הבוקר?" הוא אמר, משפשף את עיניו.
"סתם... יום יפה", אמרתי לו, מביטה החוצה מהחלון.
"כן... בטח", הוא אמר ונכנס להתקלח.
הלכתי למטבח, מהורהרת ומלאת מחשבות. שגיא תמיד היה ה-אח שלי,
תמיד שם בשבילי, במיוחד אחרי שניב מת, הוא עזר לי ותמך בי.
בלעדיו אני לא יודעת מה היה קורה לי.
ופתאום, בעוד שבועיים האח הגדול שלי מתגייס, יהיה לי כל כך קשה
להיפרד ממנו-
צלצול הטלפון בבית העיר אותי ממחשבותיי.
"הלו?"
"שירי?"
"אימא?"
"מה קורה?" היא אמרה מהצד השני של הקו.
"את לא בעבודה?" שאלתי מעט מופתעת.
"כן, פיניתי לי רגע כדי להודיע לכם שאני ואבא נחזור היום ממש
מאוחר. אחרי העבודה אנחנו נוסעים לחברים, אוקיי מותק?"
"בטח, אין בעיה".
"אז תני לבוטן לאכול שלא יגווע ברעב, ותזמינו פיצה לארוחת
צהריים או משהו כזה", היא אמרה בנימה הרגילה של אימא פולנייה.
"כן אימא, מה שתגידי", אמרתי לה, מאבדת עניין בשיחה.
"טוב מותק, המשך יום נעים, אוהבת", היא אמרה וקליק קטן סימן את
סיום השיחה.
צעדתי בצעד מהיר לעבר המקלחת.
"שגיא?" שאלתי אותו מעבר לדלת.
"מה?" הוא שאל בקול, מנסה להתגבר על רעש המים הזולגים.
"אתה הולך למאיה?"
"כן, אני הולך אליה אחרי המקלחת", הוא אמר והחליש את זרם המים
כדי לשמוע אותי טוב יותר. "למה?"
"סתם", אמרתי לו, מושכת בכתפיי למרות שהוא אינו רואה אותי
כלל.
"טוב", הוא אמר ורעש המים המתגבר סיים את השיחה בינינו.
הלכתי לסלון לאטי, מחשבות עצלות עוברות בראשי בנחת.
"כמעט דרכתי עליך", אמרתי לבוטן שרץ והסתובב סביב רגליי - סימן
מובהק שהגיע הזמן לתת לו לאכול.
"בוא, שמן שלי", אמרתי לו והלכתי לכיוון הקערה שלו. הוא מיד
הגיב ביללה ומיהר לרוץ אחריי.
"בתיאבון", אמרתי לו מיד אחרי שמילאתי את הקערות שלו במים
ואוכל.
השתרעתי על הספה בחוסר מעש, מזפזפת בין ערוצי הטלוויזיה.
"אין כלום מעניין בטלוויזיה הזאת?!" מלמלתי לעצמי, מעבירה
בהחלטיות ל-MTV, מנענעת את כפות רגליי לפי קצב המוזיקה.
"זזתי", שמעתי את שגיא קורא וסוגר אחריו את הדלת.
"ושוב אני לבד", אמרתי וחיוך רפה על פניי. תפסתי את השלט
והגברתי את המוזיקה בפול ווליום.
לא עברו חמש דקות ונשמע צלצול של פעמון הדלת.
"רק שהוא לא החליט לחזור", מלמלתי לעצמי בשקט, מקווה שזה לא
שגיא.
"מה את-" פתחתי במהירות את הדלת, מצפה לראות את שגיא, ובמקום
זה עמד שם עומרי.
"היי", אמרתי במהירות, מתאוששת מההפתעה.
"היי", הוא אמר בחיוך. שמתי לב שמעט מתחת לעינו השמאלית של
עומרי "צמח" פנס גדול וסגול.
"אמ... בוא תיכנס", אמרתי לו מעט במבוכה. לא ראיתי את עומרי
מאז הנשיקה שלנו. זזתי לאחור, מאפשרת לעומרי להיכנס לבית.
"אז... מה קורה?" הוא אמר וטמן את ידיו עמוק בכיסים.
"בסדר", אמרתי לו, מחייכת ומרימה אליו מבטי.
"זה התנפח", הוספתי.
"כן... לא מצאתי משחה או משהו אחר לשים על זה", הוא אמר ונגע
חלושות בבליטה הנפוחה והסגולה.
"אפשר לחפש אצלי משהו", אמרתי, מודעת לעובדה שלחיי בוערות.
"בוא אחריי", אמרתי לו והתחלתי לצעוד לכיוון האמבטיה.
"שב איפשהו", אמרתי לו, נוברת בארון התרופות.
"נהנית במסיבה?" שאל אותי עומרי.
"בסוף היה כיף", אמרתי לו, עדיין בלי להפנות לו את מבטי. ידיי
רעדו קלות כשהרמתי קופסה של משהו לשיכוך כאבים.
"ובהתחלה?" הוא אמר בקול טיפה יבש.
"בסדר", אמרתי ומשכתי בכתפיי.
"אני לא מוצאת", אמרתי לבסוף, נעמדת על רגליי בייאוש.
"לא משנה", הוא אמר.
"אתה רוצה אולי קרח לשים על זה?" שאלתי, בוחנת מקרוב את
החבורה.
"לא, זה יכאב יותר", הוא אמר והתיישב על השיש.
"את יודעת מה אימא שלי הייתה עושה לי כל פעם שהייתי נופל?"
"מה?" שאלתי בעניין מתיישבת לידו.
"נותנת לי נשיקה במקום ואומרת לי שעכשיו זה יעבור", הוא אמר
בחיוך קטן ועצוב.
"כשהיא חלתה", הוא המשיך, "נתתי לה כל יום נשיקה כדי שתבריא,
אבל זה לא קרה", הוא אמר והשפיל מעט את מבטו.
"היא נפטרה מסרטן", הוא הוסיף אחרי כמה שניות של שקט.
"זה כואב לך?" שאלתי בקול חלוש ונגעתי קלות בחבורה הסגולה.
"כן, די", הוא אמר ועיווה את פרצופו בכאב כשנגעתי בו.
"סליחה".
"זה בסדר", הוא אמר בחיוך.
"ועכשיו?" אמרתי בקול חלוש עוד יותר, "עכשיו כואב לך?" אמרתי
ונתתי לו נשיקה עדינה על החבורה.
"לא", הוא לחש מחייך.
"אבל אני רואה", הוא אמר והסיט את הפוני מעיניי, "אני רואה שיש
לך פה פצע", הוא אמר ונתן לי נשיקה מהוססת קרוב לשפתיים.
"כן, הוא כואב לי", אמרתי לו בחיוך ונישקתי אותו חזרה.
"ועכשיו?" הוא שאל ונתן לי נשיקה בשפתיים.
"עכשיו הרבה יותר טוב", אמרתי לו בין נשיקה קטנה לנשיקה.
הרגשתי נפלא, סוף סוף אני יכולה להיות מאושרת.
"את יודעת שאני אוהב אותך?" הוא שאל וחיבק אותי חזק.
"הכי בעולם", אמרתי לו, עוצמת את עיניי בחוזקה.
הימים חלפו. אני ועומרי הפכנו לזוג רשמית. היינו מסתובבים
בהפסקות יד ביד, צוחקים יחד ומדברים. יכולתי לספר לו הכול
ולדבר אתו על הכול. הוא תמיד הבין אותי ותמך בי. הרגשתי
מאושרת, שסוף סוף אני יכולה להיות מאושרת כמו כולם, להפסיק
לשקוע במרה השחורה שלי ולהתחיל לחיות.
הכול השתנה לילה אחד, בחלום מוזר ביותר שחלמתי.
ישבתי על חוף הים בשקיעה. עומרי ישב לידי וחיבק אותי חזק. זה
היה רומנטי וכייפי.
"שיר?" אמר קול מאחורינו, קול שהוציא את כל האוויר מריאותיי.
"מ... מה?" אמרתי במהירות והסתובבתי להביט באדם שמדבר אלינו.
"מה שלומך, מתוקה?" הוא שאל בשקט.
"ניב?" לחשתי, "זה אתה?"
"את כבר לא מזהה אותי?" הוא אמר בחיוך והתקרב אליי.
"בטח... כלומר, בטח שאני מזהה", אמרתי בהתרסה קלה.
"אז... מה שלומך, מתוקה?" הוא שאל שוב בקול שקט ומתוק.
"הכול... הכול..." אמרתי והסתובבתי להביט בעומרי שנשאר לשבת
ולא העיף אל ניב אפילו מבט, כאילו אני עדיין יושבת לצדו ומחבקת
אותו.
"הכול טוב", אמרתי לבסוף והפניתי את ראשי באטיות אל ניב.
"ניב, אתה-" המילים נעתקו מפי. ניב היה גבוה הרבה יותר משזכרתי
אותו. הוא לבש מדים ונעליים שחורות וכבדות.
"אני מה?"
"חייל", הוספתי לבסוף.
"אה... כן", הוא אמר וחיוך מאושר הפציע על פניו.
"חיל רגלים כמו שתמיד רציתי".
"אתה... אתה קרבי?"
"כן", הוא אמר והושיט ידיו לחבק אותי.
"ניב, אני-"
"את לא שמחה לראות אותי?" הוא שאל וחיוכו דעך באכזבה.
"אני תמיד שמחה לראות אותך", אמרתי לו והכרחתי את עצמי לחייך.
"אז תביאי לי חיבוק כמו שצריך", הוא אמר וחיוכו חזר להפציע.
"בטח", מלמלתי וחיבקתי אותו חזק.
"התגעגעתי אלייך", הוא לחש וחיבק אותי חזרה, מלטף את שערי
בעדינות.
"איפה היית כשהייתי צריכה אותך?" שאלתי אותו ודמעות ירדו על
לחיי.
"הייתי אתך כל הזמן, החזקתי לך את היד ממש ברגע האחרון", הוא
אמר ואחז בידי.
"לא החזקתי מעמד בלעדיך".
"ראיתי", הוא לחש והוריד תרמיל כבד מגבו.
"אבל עכשיו את בסדר, נכון?" הוא אמר והעיף מבט לראשונה
בעומרי.
"אני-" אמרתי בשקט והבטתי גם אני בעומרי, "אני כבר לא אותו
דבר".
"את נראית אותו דבר", הוא אמר ושמתי לב שחיוכו דעך, עיניו לא
משו מעומרי.
"אולי מבחוץ".
"גם מבפנים".
"איך אתה יודע?"
"אני יודע הכול", הוא אמר והעביר אצבע אחת על שפתיי.
"התגעגעתי לשפתיים האלה, אבל אנחנו נפרדים עכשיו", הוא אמר
והביט אל האופק.
"לא, אל תלך!" אמרתי במהירות. הרגשתי שאני מתמוטטת.
"למה לא? את מסתדרת מצוין".
"אני... אני... אתה בכלל לא מבין נכון?!" אמרתי נואשות ועיניי
התחננו למבטו.
"מה יש לי להבין?" הוא שאל והפנה אליי עיניים עצובות ובהירות.
"כל כך התגעגעתי אליך, לריח שלך, לעיניים שלך, אני כל כך
מצטערת ששכנעתי אותך לעלות למונית הזאת, אני כל כך מצטערת שלא
נשארנו בבית, אני כל כך מצטערת!" לחשתי ודמעות זלגו על לחיי
במהירות.
"גם אני".
"אתה לא יודע בכלל איך הרגשתי כשהדם שלך היה על הידיים שלי.
הייתי משותקת, לא יכולתי לזוז, לא עיכלתי את זה אפילו שאמרו לי
אלף פעם "הוא מת, תמשיכי הלאה", לא יכולתי להמשיך. רציתי לחבק
אותך חזק ולתקן את הכול, להחזיר את הגלגל. אתה לא יודע איך
הרגשתי בלוויה כשאימא שלך בכתה, כשאבא שלך שתק ולא חייך. אתה
לא יודע מה הרגשתי. הרגשתי שהרסתי משפחה, הרסתי חיים, הרסתי
אותנו".
"את לא-"
"אל תגיד לי מה אני לא ומה אני כן, אוקיי?" אמרתי בעצבנות
והפניתי אליו את הגב.
"שיר", הוא אמר ונגע בכתפי. המגע שלו היה רך עדין ושונה.
"אני כבר לא זוכרת אותך", לחשתי ופרצתי בבכי מחבקת אותו חזק.
"אני רוצה אותך אתי תמיד", אמרתי לו בלחש.
"אני תמיד אתך, רק תקראי לי", הוא אמר, נפרד ממני בנשיקה, הלך
ונעלם בקצה האופק.

התעוררתי שטופת זיעה והתחלתי לבכות כמו ילדה קטנה. בוטן התיישב
עליי והתחיל ללקק את היד שלי.
"הוא הלך, נכון?" שאלתי אותו, מביטה החוצה לחלון השחור מהלילה.
בוטן יילל, כאילו בהסכמה, והתכרבל על רגליי.

שגיא אמור היה להתגייס בעוד יומיים. 'אולי בגלל זה הוא היה
לבוש מדים', חשבתי לעצמי כשירדתי למטה לשתות מים.
כעבור יומיים, בבוקר הגיוס שלו, עלינו כולנו על המכונית,
מתרגשים נורא. שגיא הוריד את כל השערות הבלונדיניות היפות שלו
מהראש, ועכשיו הוא נראה ממש כמו חייל. הפרידה ממנו הייתה קשה,
כל הזמן בכיתי וחייכתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז אני
ומאיה עמדנו בצד ובכינו כמו ילדות קטנות. מאיה הייתה קטנה
משגיא בחצי שנה, בגלל זה היא מתגייסת רק בעוד כמה חודשים.
"יהיה בסדר, קטנה שלי, טוב?" הוא אמר וחיבק אותי חזק.
"בטח", אמרתי לו בקול מצונן.
"ביי אימא", הוא אמר ונשק לאימא על הלחי הרטובה מדמעות שלה.
"ביי אבא", הוא הוסיף וחיבק חזק את אבא שדמעות עמדו בעיניו.
"ביי חמוד שלי, תתקשר ושמור על עצמך", אמרה אימא. נפרדנו בקצרה
ממאיה והלכנו לאוטו. היא תישאר אתו עוד כמה דקות, עד שהוא
יתבקש לעלות לאוטובוס.
"אחח... הם גדלים כל כך מהר", מלמל אבא והתניע את המכונית.
כל הדרך נסענו בשקט. כשירדתי מהאוטו ראיתי את עומרי מציץ מפתח
המקלט.
"אני אעלה עוד מעט הביתה", אמרתי לאימא ורצתי במעלה השביל אל
המקלט.
"היי יפה", הוא קידם את פניי בחיוך.
"היי מתוק", החזרתי לו מחמאה משלי ונשקתי לו על השפתיים.
"איך עברה הפרידה?"
"אפשר לומר שבסדר", אמרתי לו, מחייכת ברכות.
"אני רואה שבכית".
"היה עצוב".
"אני מתאר לעצמי", הוא אמר והתקרב אליי. "אז בואי נשמח אותך
קצת", הוא הוסיף וחיבק אותי קרוב קרוב.
"איך?" שאלתי בחיוך.
"ככה", הוא אמר ונשק לי, "וככה", הוא אמר שוב ונתן לי עוד
נשיקה, "וככה-"
הפלאפון שלי צלצל.
"רגע", אמרתי לו והתנתקתי ממנו בקלות.
"הלו?"
"הלו?" ענה לי קול מהצד השני. "שלום", הוסיף הקול.
"היי", אמרתי לאט.
"שיר, זאת... זאת אימא של ניב", אמרה אילנה, אימא של ניב. מיד
נזכרתי בקולה והרגשתי צביטה קטנה בלב.
"היי אילנה, מה... מה שלומך?" שאלתי מעט בגמגום.
"את יודעת", היא אמרה ולא הוסיפה. ממש רציתי להגיד לה שאני לא
יודעת אבל ידעתי שזה לא מנומס.
"תקשיבי שיר, התקשרתי כדי להגיד לך שמחרתיים אנחנו עושים אזכרה
לניב", היא אמרה ונשמה עמוק. "זה לא שנה, אבל מחרתיים זה בדיוק
חצי שנה וחשבתי שנעשה משהו קטן למשפחה ולחברים הקרובים אז
חשבתי שאולי גם את תרצי לבוא. אני יודעת שזה על זמן בית ספר
אבל את לא חייבת לבוא אם את לא רוצה, אני אבין לגמרי, באמת",
היא דיברה מאוד מהר, כאילו אם תדבר מהר זה יכאב לי פחות.
שתקתי, הרגשתי שאני קורסת מבפנים, לא ידעתי מה לומר.
"שיר?" היא אמרה לבסוף מעט בחשש.
"כן... אני פה", אמרתי ונשמתי עמוק. "ברור, ברור שאני אגיע.
תודה שהתקשרת".
"אין על מה", היא אמרה וסגרה את הטלפון בקליק קטן.

"מה קרה?" שאל מיד עומרי כשראה את פניי. לא יכולתי לדבר, לא
יכולתי לזוז.
"אני..." התחלתי למלמל כעבור דקה.
"אני לא מאמינה", אמרתי והרגשתי שרגליי לא נושאות אותי יותר.
"אני-"
"שבי", אמר עומרי ורץ להביא לי כיסא.
"אני... הוא", אמרתי ודמעות חנקו את גרוני.
"מה קרה, שיר? מה קרה?"
"אני שכחתי", אמרתי בקול שבור, כובשת את פניי בידיי.
"מה שכחת?"
"מחרתיים זה חצי שנה".
"חצי שנה למה?"
"הוא מת", הוספתי בקול שלא עלה על לחישה.
"אני..." התחיל לומר עומרי אבל קולו דעך וגווע. ראיתי את מבט
הצער בעיניו למרות שהוא סירב להביט בעיניי שלי.
"הוא באמת מת", אמרתי וצבטתי את עצמי בחשאי.
"כדאי שתלכי הביתה", אמר עומרי וראיתי בעיניו שהוא לא רוצה
לראות אותי מתפרקת כך על החבר הקודם שלי.
"טוב", אמרתי אבל ידעתי שהוא אומר את זה גם מתוך דאגה.
"אני אלווה אותך", הוא הוסיף וחיבק ביד אחת את הכתף שלי.
"ביי", הוא לחש והסתובב כשהגענו אל הדלת.
ניסיתי להחזיר לו ברכת שלום אבל קולי סירב להישמע לי.

"היי נסיכה, חזרת הב-" קולו של אבא נקטע בבת אחת כשראה את פניי
הבוכיות.
"מה קרה?" הוא שאל מיד בקול מודאג.
"הכול בסדר, שיר?" הוא שאל בקול רציני.
"מה קורה פה?" שאלה אימא שבאה בריצה למשמע דבריו של אבא.
"אני... " התחלתי למלמל.
"אני שכחתי ממנו", אמרתי, פורצת בדמעות מחודשות ומתרפקת על
כתפיו הרחבות של אבא.
"ממי שכחת, מותק?" שאלה אימא בשקט, מלטפת את ראשי.
"אפילו אתם שכחתם ממנו", אמרתי בנימה קלה של אשמה. "אילנה
התקשרה אליי", הסברתי אחרי כמה שניות של שקט ושל חוסר הבנה מצד
ההורים שלי. "היא אמרה לי שמחרתיים זה חצי שנה, ואני שכחתי".
"את לא שכחת", אמרה אימא בשקט.
"בטח שכן", אמרתי, מתיישבת על הספה בייאוש.
"את לא שכחת", אמרה שוב אימא, מתעקשת על דעתה, "אני יודעת שלא
שכחת".
"מאיפה לך?" עניתי לה בחוצפה.
"כי אני רואה אותו", היא אמרה בעצב פתאומי.
"באמת?!" אמרתי, מסרבת להאמין.
"אני רואה אותו בעיניים שלך, בתנועות שלך, בדמעות שלך, אני
רואה עד כמה את מתגעגעת אליו. את לא יודעת איך זה קורע לי את
הלב בכל פעם מחדש", היא אמרה ומחתה דמעה בודדה שזלגה על לחיה.
אבא ואימא הרגיעו אותי והבטיחו לקחת אותי ביום ראשון בבוקר
לבית של ההורים של ניב.
ביום חמישי חזרתי הביתה כרגיל, מעט יותר עצובה. עומרי לא הרחיב
על הנושא, הוא רק חיבק אותי חזק ולא עזב אותי לרגע, כאילו פחד
שאני אברח ממנו אל ניב.
כשחזרתי הביתה פניה של אימא היו מלאות אור.
"מה קרה? למה את כל כך שמחה?" שאלתי בחשד, שואפת עמוק אל קרבי
ריח של בישול.
"הוא בבית", היא אמרה באושר.
"הוא בבית?" צעקתי מאושר, זורקת את התיק שלי, מדלגת מעל בוטן
ורצה בטירוף לחדר שלו.
"שגיא?" שאלתי באושר מתפרץ מחוץ לדלת חדרו. "שגיא, אתה כאן?"
שאלתי, דופקת חלש על הדלת. הדלת נפתחה ושגיא עמד, גבוה ורטוב
אחרי המקלחת שלו.
"אתה כאן", לחשתי לו וחיבקתי אותו חזק. אני כל כך אוהבת את האח
הגדול שלי.
"אני כאן", הוא לחש לי חזרה. "שיר, אימא סיפרה לי", הוא אמר,
עדיין לא מרפה ממני.
"אני כאן בשבילך, את יודעת את זה? תמיד כאן בשבילך", הוא הוסיף
וקולו רעד.
"אני יודעת", לחשתי לו ודמעות זלגו מעיניי.
"אני אקח אותך, אוקיי? אני רוצה לקחת אותך", הוא אמר ומחה את
הדמעות מעיניי. הנהנתי בראשי לאות הסכמה ועליתי לחדר שלי.
הייתי אמורה לא ללכת לבית הספר, כבר סיפרתי לקורל שרק חיבקה
אותי בהבנה ובניחומים.
הבגדים הוכנו כבר בערב, ואני, שלא רציתי לחשוב על יום המחר,
הלכתי לישון מוקדם, אך השינה שלי הייתה טרופה ומלאה בסיוטים.
כשנרדמתי לבסוף השחר כבר עמד להפציע.
"שירי!" קראה לי אימא ופתחה את החלון, נותנת לקרני שמש ראשונות
להיכנס לחדרי. "הגיע הזמן לקום".
"ישנתי רק שעתיים", אמרתי לה אך כבר הייתי ערנית ודרוכה.
"לא... לא נורא, תשלימי שעות כשתחזרי, אוקיי?" היא אמרה וסירבה
להביט בעיניי.
"בטח", לחשתי ונכנסתי למקלחת. התקלחתי בזריזות וצחצחתי שיניים,
התלבשתי וסידרתי את שערי.
"יאללה שיר", קרא לי שגיא מלמטה, "אנחנו יוצאים!"
ירדתי למטה ברגליים רועדות.
"את נראית יופי", הוא אמר בחיוך. הוא לבש ג'ינס וחולצת טריקו
שחורה.
"ביי אימא", אמרתי לה בחיוך קלוש.
"ביי מתוקה שלי. תהיי חזקה בשבילי, טוב?" היא אמרה וכבר לא
יכלה להחזיק את דמעותיה בפנים.
"בטח, בשבילך", לחשתי מתאפקת לא לבכות, יצאתי החוצה עם שגיא
ובאמצע השביל הוא לחש: "תעשי את זה מהר".
"את מה?" שאלתי, מעט מבולבלת.
"הוא מחכה לך", הוא אמר בשקט והחווה בראשו למקלט. עומרי עמד שם
בג'ינס בלבד, מביט בי הולכת.
"אני תיכף באה", אמרתי לו ונשמתי עמוק. התחלתי לצעוד לעבר
עומרי.
"שירי", הוא לחש, "רק רציתי להגיד לך שלום".
"תודה", לחשתי וחיבקתי אותו.
"תחזרי אליי, טוב? תחזרי, אני מחכה לך פה", הוא אמר ואני רק
משכתי בכתפיי והנהנתי.
"אני צריכה ללכת", אמרתי ונשקתי לו בשפתיים. שגיא כבר התניע את
המכונית וחיכה לי.
"ביי יפה שלי, תחזרי", הוא אמר, החזיק את ידי חזק ואז שחרר.

"הוא אחלה", אמר שגיא כשנכנסתי למכונית.
"כן, הוא משהו מיוחד", אמרתי לו אבל ראשי לא היה עם עומרי
עכשיו.
הנסיעה עברה עלינו בשקט.
"אתה הולך למאיה?" אמרתי לו לבסוף, "כן, אני אהיה אצל מאיה עד
שתסיימי ואז נלך. אל תתחשבי בי, אוקיי? מתי שאת רוצה ללכת נלך.
מאיה אמרה שהיא תבוא אלינו בכל מקרה".
"טוב", אמרתי לו ולבי התחמם כשראיתי עד כמה כולם דואגים לי.
"איפה את יורדת?" הוא שאל כשהגענו לשכונה שבה גרנו.
"אצל רועי", אמרתי לו. אתמול בערב רועי התקשר ואמר לי לבוא
אליו.
"אין בעיה", הוא אמר ותוך כמה דקות היינו מתחת לבית של רועי.
"ביי", אמרתי לו ונשמתי עמוק.
"ביי מתוקה, אני אוהב אותך", הוא אמר וחייך אליי.
צעדתי לכיוון הדלת כשהיא נפתחה ורועי יצא ממנה, שערו מסורק
בקפידה והוא לבוש בחולצת טריקו מקושקשת ובג'ינס.
"היי", אמרתי לו בחיוך קטן כשהתקרבנו.
"שלום", הוא אמר וחיבק אותי קצרות.
"נלך?"
"נלך", אמרתי. הלכנו בשקט, לא דיברנו בכלל - לא על ניב, לא
עלינו ולא על מה שקרה במסיבה. בכניסה לבית העלמין רועי שלף
כיפה שחורה והניח על ראשו בזהירות.
"הקדמנו כמעט בחצי שעה", הוא אמר אבל נכנס בכל זאת.
"לא נורא", אמרתי וחשבתי שעדיף כך. שלפתי מן התיק נרות זיכרון
וגפרורים הלכתי בין הקברים בדרך מוכרת ועצובה להפליא. במרחק
נראו כמה אנשים מתאבלים על קבר. נעמדתי לפני המצבה הקרה
ונזכרתי ביום שבו עזבתי את המקום הזה, בוכה ומשלימה עם גורלי.
"התגעגעתי", לחשתי למצבה, נושקת לה קלות. אדרנלין זרם לי בגוף
והרגשתי שאני עומדת להתפוצץ.
הדלקתי נר נשמה והבאתי אחד גם לרועי שעמד בחרדת קודש מעל המצבה
בשפתיים רוטטות ובעיניים לחות. ישבנו קצת ליד המצבה בשקט, לא
אמרנו דבר. המוות שריחף באוויר מילא את החלל הריק. איבדתי
תחושת זמן אך כעבור זמן לא ידוע אמר רועי בקול מצונן: "הם
באים". הרמתי את ראשי וראיתי חבורה שחורה נעה לכיווננו. נעמדתי
על רגליי ויישרתי את בגדיי. כשהוריו של ניב הגיעו יחד עם כל
המשפחה היה רגע של מבוכה. בסוף לחצתי את ידו של אביו העצוב
ונשקתי ללחייה של אמו הבוכייה.
"תודה שבאתם", אמר אביו של ניב כשהשתרר שקט והוא פנה לקרוא
נאום קצר, ממש כמו בהלוויה שלו.
"חצי שנה עברה מאז שאיבדנו את המלאך שלנו,
חצי שנה עברה מאז שעמדנו כאן כולם יחדיו לאחרונה.
חלקנו עזבנו", הוא אמר והביט בי לחלקיק שנייה,
"חלקנו נזכרנו, חלקנו עדיין בוכים ומנסים לתפור את הפצע
שנפער.
מנסים להבין שניב שלנו לא חוזר,
הוא נפל קורבן לתאונות הדרכים ואפילו אנדרטת הזיכרון שלו
לא מצליחה להנציחו כראוי,
לא ספר ולא תמונה,
לא מצליחים להסביר את מה שהיה, מה שאירע.
אנו עומדים פה, חולקים לו כבוד וחושבים על מה שהיה יכול
להיות.
תודה שבאתם", הוא אמר, קיפל את פיסת הנייר והכניס אותה לכיס.
האנשים התפזרו אט אט, הדליקו נרות או שתקו.
הרגשתי מועקה אדירה. לא יכולתי לשהות עוד במקום הזה, שכאילו
איבד משלוותו.
משכתי בשרוולו של רועי ואמרתי לו להתראות.
צעדתי בין הקברים בעיניים דומעות. הרגשתי כאילו אבא של ניב
האשים אותי על שעזבתי.
הרגשתי שהחיים שלי נהרסו ברגע נורא אחד.
קיבלתי החלטה ויצאתי מבית הקברות.
לא ידעתי אם רועי הלך אחריי או לא, הייתי אדישה לסביבה שלי.
צעדתי לכיוון הזולה שלנו, בצעדים מהירים ונחושים, מוחה את
עיניי ונשבעת לא לבכות עוד לעולם.
נכנסתי לזולה. השלטים שהכנתי כבר הורדו מהקירות מלבד השלט
הגדול עם התצלום שלנו.
חיטטתי קצת בדברים ומצאתי את מה שחיפשתי - דפים ועיפרון.
ישבתי ליד השולחן והתחלתי לכתוב, כותבת את מה שהרגשתי ואת מה
שעבר לי בראש.
"ניב,
אני באה,
כל כך כאב לי כל הזמן,
כל כך שנאתי כל הזמן,
נהייתי עיוורת לדברים הברורים.
אני אשמה, אני הייתי אמורה להיות למעלה ולא אתה.
אתה יודע, לפעמים אני חושבת שזה היה הרבה יותר קל למות ככה ולא
לחוות את כל זה.
אנשים היום נפרדו ממני כאילו זאת הפעם האחרונה שהם רואים
אותי.
אולי הם צדקו.
לרגע חשבתי שהכול עבר ונשאר מאחוריי,
כל כך האמנתי בזה, כל כך רציתי להאמין בזה עד ששכחתי אותך.
אתה בוודאי לא יודע מה אני הרגשתי בכל הפעמים האלה שבאת
לביקור,
ברור שאתה לא יודע! יושב לך שם ומביט בי מלמעלה ולפעמים יורד
אליי כדי להזכיר את קיומך ולהביא לי עוד קצת סבל.
כל מה שקרה לי מאז היום ההוא, היום שבו נהרגת,
היה כיסוי לרגע הזה, כיסוי לפחד הנורא שהרגשתי, לקור התמידי
שעטף אותי.
אני לא אסב יותר כאב במותי מאשר בחיי,
יהיה הרבה יותר קל לכולם ככה.
אני אהיה אתך סופסוף ואוכל לבקש ממך סליחה על מה שקרה, על מה
שלא קרה.
כל כך רצית להתגייס לצבא, רצית לגור לבד ולנסוע לטיול בארצות
הברית אחרי הצבא.
ואני, בדחף פתאומי לצאת לרקוד, הרסתי את חייך,
הרסתי את חיי.
זהו,
אני רוצה שמי שימצא את זה יגיד להורים שלי שישמרו על בוטן,
ושיגידו לשגיא שאני אוהבת אותו,
ולעומרי תודה, תודה שנתן לי רגעים של אושר בכל העצב הנורא
הזה,
לקורל על התמיכה,
ותודה להם על חיים נפלאים.
תודה.
זהו, ניב,
אני מגיעה,
אני באה אליך.
אוהבת מאוד,
שיר"
סיימתי לכתוב וקיפלתי את המכתב. ישבתי בחוסר מעש בזולה, חושבת
על הדרך הכי מהירה למות.
דרך שלא אצטרך לסבול יותר מכמה שניות.
הבטתי סביבי, מחפשת משהו להיעזר בו. לא היה דבר שימושי בזולה,
רק כמה קרטונים מלאים בזבל ובתמונות ישנות. הבטתי לתקרה
בייאוש, מביטה בקרס גדול שהיה תלוי מהתקרה.
'זהו זה', אמרתי לעצמי, מורידה מעליי את החולצה שלי, נשארת
בחולצה קצרה בלבד. הקור מיד תקף אותי, אך לא התייחסתי אליו
בכלל, הרי הקור הזה בא מתוכי ולא מבחוץ, מזג האוויר הסגרירי לא
קפוא כמו הרגשתי. הנחתי את המכתב על השולחן, עליתי על כיסא,
קרעתי את החולצה והכנתי לעצמי חבל, אין לי עוד טעם לחיים.
הייתי צריכה לעשות את זה מזמן, לפני חודשים.
ירדתי מהכיסא לאט, ווידאתי שלא אגע ברצפה בעת הנפילה כשנשמעה
נקישה חלושה על הדלת.
עומרי נכנס בעיניים מצועפות.
"שיר, אני יכול להיכנ-" קולו קפא במקום כשהביט בי. עיניו סקרו
במהירות את החדר, עיניו נתקלו בחבל המחכה לי וידיו נקמצו
לאגרופים.
"מה את עושה?" הוא שאל בשקט מפחיד וסגר את הדלת.
"מה את עושה?" הוא צעק עליי בקול. קולי קפא במקומי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי לבסוף.
"מה את עושה?" הוא שאל שוב, ודמעות עמדו בעיניו, גם בעיניי.
"מה את חושבת שאת עושה?" הוא שאל, צועק עליי עד שכמעט הצטרד.
"מי אתה בכלל?" צעקתי עליו בחמת זעם, "אני אפילו לא מכירה אותך
שנה ואתה בא וצועק עליי?"
"מה את חושבת שאת עושה?" הוא שאל שוב אך הפעם בשקט ובקול
רועד.
"אני הולכת מכאן".
"אני רואה", הוא אמר ולא טרח לעצור את דמעותיו. הוא הפנה את
ראשו באטיות אל המכתב. שלחתי את ידי לקחת אותו אך עומרי היה
הרבה יותר מהיר ממני. עיניו ריצדו במהירות על המכתב, ועם כל
שורה נוספת אגרופיו נקמצו עוד יותר, מקמטים את הדף הלבן,
דמעותיו מכתימות אותו.
"את עוזבת אותי", הוא אמר לבסוף כלא מאמין.
"את באמת הולכת ממני", הוא אמר ועיניו העצובות הפכו פתאום
לכועסות.
"למה את עושה את זה? מה את חושבת שזה יעזור? לברוח ככה מהכול?"
הוא אמר בכעס. "הרי כשאני רציתי ללכת את אמרת לי לא, אז איזו
זכות יש לך לעזוב אותי ככה?! באיזו זכות את הולכת ממני?" הוא
צעק.
"את חושבת שההיסטוריה לא תחזור על עצמה אם תלכי?"
"מה זאת אומרת?" אמרתי לו בקול יציב. דמעותיי כבר יבשו, כאילו
גם גופי כבר השלים עם הגזרה.
"את חושבת שלי לא יהיה קשה? את עוזבת אותי פה כמו כלב! מה את
חושבת לעצמך?! שההורים שלך לא יבכו עלייך? שהחברים שלך לא
יחלמו אותך?" הוא צעק אך עם כל מילה קולו נחלש ולבסוף נשבר.
"אל תלכי ממני", הוא אמר, מוחה את דמעותיו.
"אל תעזבי אותי פה לבד. אמרתי לך פעם אחת ואגיד לך שוב, אין
טעם לחיי בלעדייך, ועכשיו את כותבת מכתב פרידה עלוב והולכת
מכאן?" קולו היה שקט ועצוב.
"אל תלכי ממני שיר, בבקשה", הוא אמר והתקרב אליי בצעדים
קטנים.
"אני חייבת", אמרתי לו לבסוף, "אני לא יכולה לחיות ככה יותר,
אני לא יכולה להמשיך להיות קבורה בעצב הזה".
"אז תשאירי אותי פה לטבוע בו?"
"אתה יודע לשחות, אני לא", אמרתי לו בלי שמץ של הומור.
"כל כך מתאים לך", הוא אמר בחיוך, "כל כך מתאים לך לעזוב את
כולם ככה באמצע, לברוח מהכול. כרגיל, כמו שאת בורחת מכולם".
"אל תגיד את זה", אמרתי לו בקול קר.
"אני אגיד מה שבא לי, כי אלה ממילא המילים האחרונות שתשמעי
ממני בחייך אז מה זה חשוב, אה?! הרי ממילא תשאירי אותי למות פה
אז זה לא משנה, ממילא תלכי לך ככה בתלייה", הוא אמר בשצף קצף,
מצביע על החבל הממתין לי.
"תפסיק", אמרתי לו, מאגרפת את ידיי.
"אני לא אפסיק", הוא צעק. "אני לא אפס-"
"תשתוק!" צעקתי.
"לא אשתוק! אין לך זכות להגיד לי לשתוק, את ממילא כבר מתה!"
הוא אמר ברשעות ועיניו נצצו.
"תלכי כבר, אני לא צריך אותך, זה בסדר!" הוא אמר, בוכה וצועק.
"תעזוב אותי", צעקתי עליו, יוצאת בסערה מהזולה ומותירה אותו שם
לבדו. הלכתי בכעס ובעיניים עצומות, דבריו מהדהדים לי בראש. שוב
התנתקתי מהסביבה, לא רואה ולא שומעת מה קורה סביבי.
"שיר", שמעתי אותו רודף אחריי.
"עומרי, עזוב אותי במנוחה, אוקיי?" צעקתי לו.
"שיר אני מצטע-"

מכונית חתכה את הכביש במהירות מבלי לשים אליי לב. עפתי באוויר,
חשתי חבטה עמומה וכואבת כאחד.
'שיעזוב אותי כבר', המשכתי לחשוב למרות הטשטוש שתקף אותי.
"אני לא ראיתי אותה!" שמעתי זעקות של אישה, המון המולה סביבי.
הרגשתי את ההכרה גולשת ממני והלאה.
"שיר, תישארי אתי. שיר, לא! שמישהו יזמין כבר אמבולנס!" שמעתי
את קולו של עומרי ואולי רק דמיינתי אותו.
שלווה משונה התפשטה ועקצה אותי בכל הגוף.
זעקותיה של האישה וצעקותיו של עומרי המשיכו להתנגן בראשי אבל
מרחוק, כאילו הם צועקים את הדברים מקצהו של מגרש כדורגל.
הרגשתי קלילה יותר, נוחה יותר לזוז אך עם זאת משותקת. הצעקות
פסקו, פקחתי את עיניי לכדי סדק, ויכולתי לראות את השמיים,
שמיים בגוונים מרהיבים של שקיעה ואז - חושך.

"שיר?" שמעתי קול קורא לי מרחוק.
"שיר?" אמר שוב הקול המוכר.
"ניב, אני כאן!" קראתי אליו אבל בלי לראותו, רק לשמוע.
"שיר?" שאל, קולו אבוד ובטוח כאחד.
"ניב? זה אתה?" שאלתי שוב ורגש עמום של דאגה התפשט בי.
"ניב? איפה אתה, כבר ארבע וקבענו להיפגש במרכז לפני שעה!"
קראתי אליו.
אבל קולו של ניב נעלם ולא חזר יותר. במקומו תקף את אוזניי קול
אחר.
"שיר, בוקר טוב", הקול הפעם היה בטוח ומאוד לא מוכר. ניסיתי
לפקוח את עיניי, אבל הרגשתי שהעפעפיים שלי כבדים כמו עופרת.
"שיר", אמר שוב הקול והחל לנדנד לי טיפה. רציתי לשמוע שוב את
קולו של ניב.
"מ... מה?" שאלתי בקול שקט ויבש, עדיין מנסה לשחזר את קולו
בראשי.
"תפתחי את העיניים, אנחנו צריכים לדבר", אמר הקול ללא הגוף.
"אני...", התחלתי לגמגם, "אני פותחת", אמרתי ופקחתי את עיניי
במאמץ רב. מולי נבנתה במטושטש דמותו של אדם לבוש חלוק בצבע
טורקיז מזעזע.
"מה... מי?" שאלתי חצי שאלה בכל פעם. הייתי מטושטשת ולא הבנתי
איך הגעתי לאן שהגעתי.
"את בבית חולים", הסביר האיש שהתברר כרופא.
"אני... זוכרת", עניתי תשובה סתומה בלי להוסיף. המוח שלי התחיל
לדהור במחשבות אין סופיות - ניב כבר לא בחיים, זה היה רק בראש
שלי, המכונית, האזכרה, הריב עם עומרי, הכול חזר והציף אותי בבת
אחת.
"ההורים שלי-?"
"יודעים? כן, הם יודעים, הם בדרכם לפה", אמר הרופא החייכן, הוא
היה צעיר, בשנות העשרים המאוחרות לחייו.
"איפה עומרי?" שאלתי מיד.
"הילד שהגיע אתך מחכה בחוץ. רציתי לדבר אתך לפני שהורייך
מגיעים", אמר הרופא והתיישב על כיסא על יד מיטתי.
"קודם כול", הוא פתח, "אני ד"ר אלון, את יכולה לקרוא לי צח",
הוא אמר בחיוך חברותי, "ואני רוצה לספר לך קצת על מה שקרה לך.
קודם כול, פגעה בך מכונית במהירות הרסנית והתוצאה שנגרמה
הפתיעה אפילו אותי. את שברת את יד ימין, ריסקת את רגל ימין
וסדקת שלוש צלעות. אני יודע", הוא אמר כשראה את ההבעה על פניי,
"אבל אמרתי שהייתי מופתע כי אני לא הייתי נותן לך סיכוי לעבור
תאונה כזאת עם מינימום עמוד שדרה שבור, שזה אומר, שיתוק לכל
החיים", הוא אמר והטה מעט את ראשו כלפיי, "את כל הפצעים שלך
אפשר לרפא. את תישארי ללא כל מגבלה לטווח הארוך", הוא אמר
בחיוך רחב.
"לטווח הארוך?" שאלתי אותו ועולמי כמעט חרב עליי. 'אפילו למות
כמו שצריך אני לא מצליחה', חשבתי לעצמי.
"כן, יהיו לך בעיות עם היד, תצטרכי לעבור אין ספור פיזיותרפיות
ושיקומים שלהערכתי ייערכו כשנה, עם המון כוח רצון חצי שנה, אבל
בסופו של דבר הכול יבריא ויחזור לקדמותו", הוא אמר בטון ענייני
אך חם.
"ו... אבל אני..." התחלתי לגמגם ללא שליטה, לא מבינה מה קורה
לי. הרגשתי שאני רועדת, דמעות נוראות בעצבותן זלגו על לחיי.
"יהיה בסדר", לחש לי הרופא אבל לפתע הוא לא חייך, כאילו החיוך
שלו כבה או נשרף כמו נורה.
"אני רק רציתי ללכת", לחשתי כשדמעות חמות ממשיכות לזרום ממני
והלאה, נלכדות בין שפתיי או זולגות ונספגות בחלוק בית החולים.
הרמתי מעט את ראשי, מביטה כלפיי מטה. היד שלי הייתה חבושה
היטב, ולא יכולתי להזיז אותה בכלל. רגל ימין שלי הייתה בגבס
וצלעותיי הדוקות בתחבושת. המון צינורות היו מחוברים אליי,
אינפוזיות למיניהן ומחטים משונים ננעצו בגופי.
"יש לי עוד משהו להגיד לך".
"מ... מה?" שאלתי בלי ממש להקשיב לו.
"אנחנו נעבור מחר ניתוח ברגל. מצאו רסיס בברך, נוציא אותו ואז
נקבע לך את הרגל", הוא אמר וסימן כמה נקודות בדף קטן שהחזיק
בידו.
"דוקטור?" נשמע קול מאחורי ד"ר אלון.
"שלום", אמר הרופא בקול מעט יותר רשמי. "אני ד"ר אלון", הוא
הציג עצמו ברשמיות לפני הוריי ולחץ את ידיהם.
"היא בדיוק התעוררה", הוא אמר והחווה בידו כלפיי. אבא הביט בי.
יכולתי לראות את המבט המרוסק שלו בעיניים, את הכרת התודה על
פניה של אימא ואת הכאב והפחד למרות החזות החזקה שהראו לפניי.
הוריי המשיכו לדבר עם ד"ר אלון כשאימא מגניבה לעברי כל כמה
דקות מבט דואג.
"שיר?" לחש לי קול חלש.
"עומרי?" לחשתי, מחפשת אותו בעיניי.
"שיר, את בסדר?" הוא שאל בפרצוף עצוב.
"אני בסדר", אמרתי, לא יכולה להתעלם מהבעת הכאב על פניו.
"למה?" הוא שאל בעיניים דומעות ואני הרגשתי מחנק איום בגרוני.
"לא יודעת", לחשתי בזמן שהוא סופג את דמעותיי בשרוולי חולצתו.

"תודה", לחשתי לו והוא נשק לי במצח, "תודה שבאת".

הוריי לא משו ממיטתי לרגע. בלילה אבא התכוון לישון לידי במיטה
מתקפלת שבית החולים סיפק, אימא נסעה הביתה כדי להודיע למורה
שלי, ושגיא כבר ביקר אותי ובינתיים נסע הביתה כי הוא היה חייב
לשוב לבסיס.
לקראת הערב ד"ר אלון שב לבקר אותי, בדיוק כשאבא שלי ירד לקנות
לעצמו אוכל.
"היי שיר", הוא אמר כשנכנס לחדרי.
"היי", אמרתי בשקט, מנסה לעכל את הדברים.
"רציתי לשוחח אתך על הניתוח מחר", הוא אמר והתיישב על הכיסא
לצדי.
"זה לא אמור להיות ניתוח מסובך, רק נוציא לך את הרסיס".
"לא אמור?" שאלתי מעט באימה.
"כן, לא אמור. תמיד יש סיכונים של סיבוך בניתוח אבל הסיכון
מזערי", הוא אמר והישיר אליי מבט. היו לו עיניים כחולות
וחודרות, והרגשתי שהוא סורק אותי מבפנים.
"תקשיבי, שיר", הוא אמר במבט רציני.
"עומרי, החבר שלך, סיפר לי מה קרה", הוא אמר ואני השפלתי את
עיניי. "אנחנו נהיה חייבים לדבר על זה".
"לא עכשיו", אמרתי לו בגרון חנוק.
"לא עכשיו", הוא אמר בחיוך רפה.
"שיהיה לך לילה מוצלח", הוא אמר בחצי חיוך ויצא החוצה להסביר
לאבי שבדיוק חזר מה קורה.
'מעניין איך הוא מגיע דווקא כשאבא לא פה', חשבתי לעצמי בלב.
לרגע הרגשתי כאב חד באזור הלב והצלעות אבל הוא מיד נחלש. 'זה
היה סתם', חשבתי לעצמי, יותר נכון ניסיתי לשכנע את עצמי.
אבל זה לא היה סתם, הכאב הפך לרציף ומסמא חושים, כל כך כאב לי
שלא יכולתי לנשום. ראייתי הפכה לבנה, ולא ראיתי דבר חוץ מהמון
לבן.

אני הולכת במסדרון תכול, צבעו כצבע השמיים ביום חמסין, אבל אני
לא עוצרת להביט ביופיים של הקירות, אני הולכת מהר, רודפת אחרי
משהו, אחרי מישהו.
קולות עמומים נשמעו מאחוריי, אני לא מסתובבת להביט, אני אאבד
אותו, אאבד דבר יקר לי מאוד.
התעוררתי בבת אחת, כאילו מישהו סטר על פניי. ניסיתי להתיישב אך
כאב חודר גרם לי להניח את הראשי על הכר.
"שירי?" נשמע קול שבור.
"אימא?" לחשתי בשקט, עוצמת את עיניי, מקווה שהכאב ייעלם.
"מה... מה קרה לי?"
"היה... יש... המצב שלך הדרדר", היא אמרה בקול מרוסק ולמרות
עיניי העצומות ממש יכולתי לראות את עיניה הנפוחות מבכי.
"ועכשיו?"
"עכשיו הכול בסדר, בעוד חצי שעה אם הכול יהיה תקין תיכנסי
לניתוח", אמר קול אחר שגרם לי לפקוח את עיניי ולהביט בד"ר
אלון. שמתי לב שחוברו אליי עוד כמה מכשירים מאז הפעם האחרונה
שספרתי.
"מה יהיה בניתוח?" שאלה אמי למרות שהייתי בטוחה שכבר קיבלה את
כל הפרטים מאבא.
"ניתוח די פשוט של הוצאת רסיס מהברך, בהרדמה מלאה כמובן", הוא
אמר ובדק כל מיני דברים בשלל המכשירים שהיו מחוברים אליי.
"טוב", היא אמרה בהרהור.
"אני אקח עכשיו את שיר כדי להכין אותה. את מוזמנת להצטרף
אלינו", הוא אמר וניתק אותי מכמה מכשירים.
"יוצאים לדרך!" אמר ד"ר אלון בחיוך רחב והחל להסיע אותי
במסדרונות בית החולים כשאימא משתרכת אחרינו. הגענו לחדר
הניתוח. הוא חבש לראשו כיסוי מצחיק, לידיו כפפות, לרגליו שקיות
ניילון ולפיו כיסוי בד.
"חשוב שחדרי הניתוח יהיו סטריליים", הוא אמר והורה לאימא לעשות
כמוהו בעוד הוא מכניס אותי לחדר.
"טוב, עד שאימא שלך תיכנס", הוא אמר והעיף מבט לעבר אימא שעמדה
בחוץ, "אני רוצה לדבר אתך קצת", הוא אמר והעיף מבט בשעונו.
"בעוד כחמש דקות נרדים אותך למשך שעה וחצי. אני מעריך שהניתוח
ייקח בערך 50 דקות, אבל ליתר ביטחון כמובן..." הוא אמר וחייך
חיוך קלוש שמאוד לא הרגיע אותי.
"טוב, הניתוח פשוט מאוד, עשיתי זאת אין ספור פעמים. ברגע
שנוציא את הרסיס נתפור את החתך ונקבע לך את הרגל. ייקח לך
שבועיים מינימום להחלים פיזית", הוא אמר בענייניות.
"פיזית?" שאלתי.
"כן, פיזית, יהיו לך עוד המון טיפולים נפשיים. כמובן עוד כמה
וכמה טיפולים פיזיים, אבל הרגל שלך תחלים. תוך חמישה מפגשים
פיזיותרפיים תוכלי לחזור ללכת עליה", הוא אמר והפעם חייך.
"בטח", אמרתי בחיוך קלוש ומתוח.
"אז... נתחיל?" הוא אמר כשראה את אימא מתקרבת.
"בטח", אמרתי לו. הבטתי החוצה לחלון הגדול שהשקיף אל המסדרון -
קבוצת רופאים קטנה הכינה את עצמה להיכנס לחדר, וד"ר אלון הוביל
אותי לחדר הניתוח.
"טוב, תספרי אחורה ממאה, לאט, מהרגע שאני מניחה עלייך את זה",
אמרה אחות קטנה ותוקפנית למראה כשכל הרופאים כבר היו מוכנים
לניתוח. עשיתי כדבריה.
"תשעים ותשע", אמרתי בביטחון.
"תשעים ושמונה", ראייתי התערפלה.
"תשעים ושבע", נשימותיי נעשו עמוקות ורגועות להפליא.
"תשעים ושבע", השפתיים שלי נעו בכבדות.
"תשעים ו-" חושך.

"היא צריכה לקום בכל רגע", חדר קול מעורפל לאוזניי. "אני אשאיר
אתכם לבד". צעדים מרוחקים ואז שקט.
"שירי", נשמע קולו של עומרי בבירור, "שיר, תתעוררי".
"אני ערה", עניתי לו, פוקחת את עיניי.
"אל תזוזי", הוא אמר בבהלה.
"למה לא?" שאלתי במהירות.
"שלא יכאב לך", אמר עומרי ועיניו היו נפוחות ואדומות, "תקשיבי,
שיר-"
"לא, עומרי", קטעתי אותו, "תקשיב לי אתה. אני כל כך מצטערת
שהיית צריך לראות אותי שם ו... וכל זה. תודה שנשארת לידי",
אמרתי לו וליטפתי אותו בידי הבריאה.
"אני אוהב אותך, אני כל כך שמח שהייתי שם לעצור אותך, אני-"
"ארוחת צהריים", קרא קול מהכניסה לחדר ואחות מבוגרת ונחמדה
למראה נכנסה עם עגלת מזון גדולה.
"ארוחת צהריים לזוג הצעיר", היא אמרה בחיוך והניחה על ארונית
ליד המיטה מגש גדול מלא בכל טוב.
"בתיאבון", היא אמרה בחיוך והמשיכה הלאה.
"תודה רבה", קרא אחריה עומרי.
"נחמדה", הוא אמר בחיוך והניח את המגש עליי.
"כן, מאוד", אמרתי בשקט.
"קחי, תאכלי", הוא אמר בשקט. עיניו היו לחות אבל הוא לא בכה.
"תודה", אמרתי. הייתה מבוכה קשה באוויר.
"עומרי אני ממש מעריכה את כל מה שעשית בשבילי ו... זהו... אני
מצטערת שאמרתי דברים שלא התכוונתי אליהם ואני שמחה שיהיו לי
עוד המון הזדמנויות להגיד לך את האמת, שאני אוהבת אותך ועכשיו
גם חייבת לך את החיים שלי", אמרתי לו בחיוך קטן.
"אז תישארי לצדי תמיד", הוא אמר בחיוך ונשק על שפתיי.
"שלום", אמר קול מהכניסה.
"היי", אמר עומרי בחיוך וזז הצדה כדי שאוכל לראות מי עומד
בפתח. בפתח עמד רופא בחלוק לבן וחייך חיוך לבן עוד יותר.
"שלום", אמרתי לו בחיוך רפה, לא היה לי כוח לעוד בדיקות.
"את שיר אלקיים?" שאל הרופא שחום העור.
"כן", אמרתי לו.
"אוקיי, אז הגעתי למקום הנכון", הוא אמר בחיוך. "אני רונן,
נעים מאוד, ואני המטפל שלך, כלומר אני דואג לפיזיותרפיה
ולהחלמה הכי מהירה של הרגל שלך ובבוא הזמן גם של היד", הוא
אמר. הבחנתי בג'ינס המשופשפים ובחולצת הטריקו החדשה שלבש מתחת
לחלוקו הלבן.
"אוקיי", אמרתי לו, מביטה בעומרי שישב על הכיסא בשקט והביט בו
בעניין רב.
"טוב, אנחנו כמובן לא נתחיל מעכשיו את הטיפולים אבל אני אבוא
מדי יום לבדוק מה המצב".
הנהנתי בראשי משום שלא היה לי דבר מעניין או חשוב יותר להגיד.
"הורייך בסביבה?"
"לא, הם יחזרו רק אחר הצהריים. הם הלכו לנוח טיפה", התערב
עומרי.
"אז אתה האחראי בינתיים, אה גבר?" הוא אמר בחביבות וקרץ
לעומרי.
"אז נתראה", הוא הוסיף ויצא כלעומת שבא.
"טוב, דרך ארוכה בהחלט תהיה לי", אמרתי לעצמי יותר מאשר
לעומרי.
"את צריכה שאני אביא לך משהו מהבית?" הוא שאל כלאחר יד.
"כן, נשיקות", אמרתי, מתפנקת. הרגשתי מאוד לא נוח עם כל
המכשירים עליי והתפללתי לאוויר צח ולנוחות אבל לא רציתי
להתלונן בפניי עומרי.

הימים חלפו מהר. ביום השני שלי בבית החולים התקינו לי טלוויזיה
מטעם בית החולים כך שרוב זמני עבר בצפייה בשלל ערוצים צבעוניים
מרקדים.
שבוע וחצי עבר מאז שהגעתי לבית החולים ובכל יום רונן דאג לבוא
לבקר אותי למספר דקות אבל יום אחד הוא נכנס לחדרי עם פנקס קטן
וחיוך גדול.
"ומה שלומנו היום?" הוא שאל.
"הרבה יותר טוב", עניתי לו גם אני בחיוך.
"טוב, אני מאוד שמח כי היום אנחנו מתחילים את הטיפולים ברגל
שלך", הוא אמר, עדיין מחייך.
"טוב... הרי אין לי ברירה, נכון?" אמרתי לו בחיוך בזמן שהוא
ביקש מאימא לצאת בזמן הטיפול.
"לא, אז יאללה לעבודה", הוא אמר והפשיל את שרווליו. "טוב,
עכשיו זה הולך לכאוב כי אני מוריד לך את הקיבוע מהרגל אז אני
מזהיר, רק אל תזוזי וזה יכאב הרבה פחות", הוא אמר ולפתע היה
רציני. לאט לאט הוא פתח את הקיבוע, שלב אחר שלב. הרגשתי את
הרגל שלי מתרופפת ואתה כאב חודר.
"זה כואב", לחשתי, מתנשמת.
"זה יכאב עוד הרבה יותר אבל אם לא נתחיל מיד היא עלולה
להתנוון".
לא ממש רציתי להבין את מה שהוא אמר, העדפתי להתעלם אז עצמתי את
עיניי בחוזקה ונשכתי את שפתיי.
"טוב, הנה זה בא", הוא אמר בשקט ושלף במהירות את הקיבוע. זעקת
כאב יצאה מפי וממש יכולתי לראות בעיניי העצומות את אימא
מתחלחלת מהצעקה.
"אוקיי, אוקיי, אנחנו בדרך הנכונה, אני רואה שהרגל מחלימה
מצוין. אנחנו נתחיל בהזזה קלה של הרגל רק כדי לחזק את הברך.
אני רוצה שתהיי חזקה ותשתדלי לא להזיז אותה", הוא אמר והחזיק
בזהירות את הרגל שלי.
"בטח, כן, להיות חזקה", אמרתי תוך כדי התנשפות עמוקה.
"אני מתחיל עכשיו", הוא אמר, מכופף לאט לאט את הרגל שלי.
"זה כואב, מאוד מאוד כואב, תפסיק!" אמרתי לו בלחישה.
"עוד מעט גומרים, שיר. רק עוד קצת, תתאמצי", הוא אמר והמשיך
ליישר ולקפל את הרגל שלי בהדרגתיות.
"בבקשה, תפסיק, זה נורא כואב", אמרתי ודמעות כאב כבר חצו את
לחיי. טעם של דם התפשט בפי כאשר נחתכה השפה התחתונה שלי.
"עוד פעמיים, אני רוצה שתנשמי עמוק ותספרי עד עשר בלב במקום
לצעוק", הוא אמר ברצינות ולא נראה אפילו שמץ מהחיוך שלו.
"טוב", אמרתי לו.
"יאללה, בואי נעשה את זה, חמודה", הוא אמר והתחיל לכופף.
"זה בסדר, עוד שנייה גומרים, עוד פעם אחת. יופי, תנשמי עמוק",
הוא היסה אותי בשקט.
"זהו, סיימנו להיום", הוא אמר וחיוכו חזר אליו בזמן שהחזיר את
הקיבוע בזהירות.
"אני חייב לציין שאת אמיצה מאוד. היה לי מקרה נורא של גברת שכל
הזמן בעטה והזיזה את הרגל עד שנאלצנו להרדים אותה", הוא אמר
וקרא לאימא להיכנס לחזרה.
"שיר", הוא לחש לי באוזן, "אני אבוא מחר בשעה חמש. תדאגי שהחבר
שלך יהיה פה, אוקיי?" הוא אמר בחיוך ועיניו נצצו.
"בטח", אמרתי, לוקחת בהכרת תודה את כוס המים שאימא הביאה לי.

ביום למחרת אמרתי לעומרי לבוא אליי בארבע כדי שנוכל לבלות קצת
ביחד לפני שרונן מגיע. הסברתי לו מה הוא עשה וסיפרתי לו שהיה
נורא כואב. בחמש בדיוק רונן נכנס לחדר עם חיוכו מלא השיניים.
"שלום לכם", הוא אמר בחיוך.
"היי", ענינו אני ועומרי פה אחד.
"טוב, קודם כול, אני שמח מאוד שהגעת", הוא אמר לעומרי.
"ועכשיו, רציתי שתהיה פה כשאני מטפל בשיר. לפעמים נוכחות של
קרובים מאוד עוזרת. אני מבקש ממך לבוא במשך השבוע הקרוב כל יום
בשעה הזאת, בסדר?" הוא אמר ועומרי הנהן במחויבות.
"אוקיי, בואי נתחיל", הוא אמר בחיוך וחזרנו על התהליך של
אתמול. כשרונן יצא הייתי מאוד עייפה ותשושה אבל אסירת תודה על
כך שעומרי עמד לידי והחזיק לי את היד.
הוא הבטיח להישאר לידי כל היום וגם מסר לי את איחוליהם של כל
חבריי לכיתה. קורל ביקרה אותי כמעט בכל יום.
הרגשתי המון מבוכה כששעה לאחר מכן רועי נכנס לחדר ובידו בלון
בצורת לב וחפיסת שוקולד.
"היי", הוא אמר במבוכה והביט בי ואחר כך בעומרי.
"היי", אמרתי לו בשקט.
"טוב, שירי, אני הולך לאכול, אני אחזור בעוד שעה בערך. תרימי
אליי טלפון אם תישארי לבד", הוא אמר ויצא בלי להתייחס אל רועי
בכלל.
"אני שמחה שבאת", אמרתי לו בשקט.
"אני שמח לבוא", הוא ענה.
"שיר, אני מצטער שלא הלכתי אחרייך באותו היום, אני כל כך מצטער
שלא הייתי שם לעצור את זה", ראיתי שכל כך קשה לו לומר את
הדברים האלה, "ואם... ואם עומרי לא היה שם-" הוא עצר, נשם עמוק
והתיישב בבת אחת על הכיסא. "שירי, אני לא יודע מה הייתי עושה
אם גם אותך הייתה לוקחת מכונית. לא הייתי מסוגל לזוז כשסיפרו
לי מה קרה, אני כל כך מצטער", הוא אמר וכיסה בידו על עיניו.
"זה בסדר", אמרתי לו וליטפתי את ראשו, "אתה בכלל לא אשם, זה...
כלומר, זאת אני", אמרתי ביובש.
"אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על מה היה קורה אם... וזה הורג
אותי, מה הייתי עושה בלעדייך?" הוא אמר ונעמד על רגליו. "אני
כל כך רוצה לחבק אותך כשאני רואה אותך ככה, חסרת אונים עם כל
הצינורות האלה והתחבושות אבל אני לא יכול, אני כל כך רוצה",
הוא אמר ומחה את דמעותיו.
"יהיה בסדר, בעוד פחות משנה אני ארוץ כמו מטורפת אחריך ואחבק
אותך עד שתימעך", אמרתי לו בחיוך.
"אני כל כך אוהב אותך", הוא אמר בחיוך וליטף את ראשי. "אני
יודע שיש לך את עומרי וכל זה, אבל רק שתדעי שאני אוהב אותך
ואני אהיה לצדך בכל מה שתעשי או תרצי", הוא אמר, נשק לי על
הלחי ויצא מהחדר. נכון, אני יודעת שעומרי ביקש ממני להתקשר
אליו מיד כשרועי הולך אבל רציתי לחשוב קצת. היה שקט במחלקה
ועוד לפני שהבנתי מה קורה לי נסחפתי לשינה.

השבוע שאחרי הפגישה עם רועי לא היה מיוחד או שונה מלבד העובדה
שהמורה שלי ביקרה כמה פעמים והפגישות עם רונן נעשו ארוכות
ומכאיבות יותר.
עד שיום אחד הוא נכנס לחדר עם זוג קביים וחיוך ענקי.
"היי שיר, היי עומרי", הוא אמר וחייך אלינו.
"מה זה?" שאל עומרי בלי כל צורך בתשובה.
"אנחנו מתקדמים היום", אמר רונן והניח את הקביים ליד המיטה
שלי.
"מה זאת אומרת? מה, אני הולכת מעכשיו על קביים?" שאלתי בשקט.
"כן, ביקשתי מהאחיות להפסיק להביא לך את האוכל לכאן, את תלכי
בקביים בלבד לחדר האוכל", הוא אמר וחיוכו עדיין לא דעך.
"אבל-" מחיתי בזמן שעומרי ניגש לאוזני ולחש לי: "תנסי, אני לא
אתן לו להכאיב לך, אל תדאגי".
"בסדר", אמרתי בשינוי פתאומי בעמדתי.
"מצוין", אמר רונן וספק כפיים. "אז נעשה את זה לאט, לאט
ובזהירות, אוקיי?" הוא אמר ובדיוק כמו בפגישתנו הראשונה, חיוכו
נמחק.
"בטח", אמרתי לו.
"טוב, בואי נוריד לך את הקיבוע, יהיה הרבה יותר נוח ללכת ככה.
מלבד זאת לא תראי אותו יותר בחודשים הקרובים", הוא אמר והוריד
ממני את הקיבוע. עכשיו כמעט לא כאב לי כשהוא הוריד אותו.
"אני רוצה שתרימי את פלג הגוף העליון שלך עד כמה שאת יכולה בלי
שזה יכאב", הוא אמר ואני צייתי. התרוממתי כשלושה סנטימטרים
מהמיטה והנחתי את המרפק על המיטה.
"טוב מאוד, טוב מאוד", הוא מלמל לעצמו חרש. "תורידי את הרגל
הבריאה שלך ותנסי להתיישב".
"אני לא יכולה, זה כואב", אמרתי לו כשנתקפתי כאבים חדים.
"אני יודע, זה לא אמור להיות לונה פארק אבל את חייבת", הוא אמר
ברצינות.
"אבל-"
"בלי אבל, שיר. תקשיבי לי טוב עכשיו", הוא אמר ובקולו לא היה
זכר לעליזות הקודמת. "אם את רוצה לחזור לעמוד וללכת על הרגליים
האלה כדאי שנתחיל לעבוד, אחרת את תישארי תקועה בכיסא גלגלים
לכל החיים שלך, זה ברור? אני לא רוצה שתתייאשי לי בגלל כמה
דקירות קטנות, טוב? עברת מספיק גם ככה", הוא אמר והושיט לי את
הקביים. "תנסי".
"אל תדבר אליה ככה. תן לה את הזמן. קשה לה", אמר לפתע עומרי.
"אני מבין את הדאגה שלך, באמת שכן, אבל אם היא רוצה להבריא היא
חייבת להתעלות על עצמה."
"תעשה את זה יותר לאט-"
"עומרי, זה בסדר".
"לא, זה לא בסדר", הוא אמר והתחיל לדבר עם ד"ר רונן בקול רם.
פתאום בערה בי אש, תפסתי את הקביים ולמרות הכאבים נעמדתי על
רגליי וצעדתי בקושי את שני הצעדים שהפרידו ביני לבין עומרי.
"זה", אמרתי לו ונתתי לו סטירה, "בגלל שפקפקת ביכולות שלי".
"וזה", אמרתי שוב ונתתי לו נשיקה, "בגלל שדאגת לי".
"יופי!" אמר רונן, "אולי אנחנו צריכים לריב כל יום, אה עומרי?"
הוא אמר לעומרי שבהה בי מעט המום אך לא בלתי מרוצה.
"שנצא לסיבוב?" אמרתי לו, מתגברת על כל כאביי.
"בטח", הוא אמר בחיוך ויצאנו לסיבוב ארוך וקשה.
כשחזרתי הייתי מותשת. אמרתי לעומרי ללכת הביתה לישון ולתת גם
לי לנוח מעט. אבא היה אמור להגיע בכל רגע מהעבודה אליי, אך עוד
לפני שהוא הגיע אני נסחפתי לשינה עמוקה ולחלום מאוד משונה.

הייתי לבדי בחדר בבית החולים, והבטתי בדלת כאילו אני ממתינה
למישהו. פתאום ניב עבר בדלת אבל לא נכנס. נעמדתי על רגליי,
פצעיי היו כלא היו והתחלתי לרוץ אחרי ניב.
"ניב??? ניב, איפה אתה?" צעקתי, רצה בכל כוחי אחריו.
"אני לא פה, שיר. תעזבי אותי", שמעתי את קולו.
"אתה כאן, ראיתי אותך".
"תפסיקי כבר לדמיין. אני לא פה ואני לא אחזור. די, כבר כמעט
מתת בגללי, די", הוא אמר וקולו היה כל כך עצוב ואמיתי.
"אבל ניב-"
"לא", הוא אמר בקול החלטי ואני פתאום האטתי את הקצב. הוא מדבר
אליי בלי שאני רואה אותו, הוא בתוכי. נעצרתי במקום.
"אני מוותרת", אמרתי לו בשקט.
"תודה", הוא אמר ונעלם.
התעוררתי בבהלה, אבל איפשהו הרגשתי אושר עילאי. לקחתי לידי דף
ועט ובמחשבה שיש לי מזל שאני שמאלית התחלתי לכתוב.
"ניב היקר,
זה המכתב האחרון שלי אליך,
המכתב האחרון של אלוהים אליי.
תודה על החלום הזה, על הימים האלה.
הם הראו לי הרבה, תודה ששמרת עליי בתאונה.
אני יודעת שהיית שם אתי, אתי כל הזמן.
אני אוהבת אותך מאוד, ותמיד אוהב,
אבל אני חייבת להמשיך בחיים למען שנינו.
אני מבטיחה לך שהזיכרון שלך אצלי יהיה הרבה יותר מסתם זיכרון,
אני רק בת 15 ואני כבר יודעת איך יקראו לבני הראשון -
ניב.
אוהבת אותך ואוהב אותך לנצח.
אני מקווה שתמשיך להיות אתי תמיד, ולא תגרום לי יותר מדי צער.
אני אוהבת אותך יותר ממה שאתה בוודאי יודע.
אני נוסעת עכשיו בדרך לעתיד ורוד יותר.
תודה!
שלך לעולמים,
שיר"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
1"
2
3
4
5
6
בום!"





בתעז נוגעת
בעצמה, נוגעת
ונרדמת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/7/07 0:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נגה עמית

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה