הכל נוסע איתי.
הענן שמעלי עוקב אחרי הדרך שלי באדיקות. מוזר, הוא נוסע בדיוק
לאיפה שאני נוסעת.
ולאן אני נוסעת?
הרכב חוצה את החורף שבחוץ במהירות של מאה קמ"ש לפחות. מבתוך
האוטו זה נראה הרבה יותר איטי, כלום לא זז פה.
הטיפות מתרסקות על שלדת הרכב, על שמשת המכונית, עלי.
אני מוציאה את היד מהחלון ונותנת לרוח ולגשם להוציא את זעמם
עליה, להטיח עצמם על העור שלי, לחמוק מבין האצבעות שלי,
להתייחס ליד כאילו היא עשויה מנייר.

איך אני אוהבת את החורף. המלנכוליות שלו עושה לי טוב על
הלב...
השנה הוא התחיל ביום שישי אחד, ב4 ו-7 דקות בבוקר. הגיוני שהיו
צעירים שחזרו מבילוי השישי שלהם, הרוב בטח ישנו... ואני שכבתי
במיטה, מסתכלת החוצה, מחכה שהחורף יתחיל. והוא התחיל בדיוק
ב4:07.

אז למחרת קמתי, התלבשתי בבגדי חורף שחיכו לי עונה שלמה, נכנסתי
לאוטו נסעתי.
והענן הזה, הגוש הלבן אפור הזה, עוקב אחרי מההתחלה.
אבל אני לא מתעצבנת, אני נהנת מהליווי. בכל זאת, הוא זה שהביא
לי את החורף.
את החורף שלי, ב4:07.

30.10.06