אדע חבריה, אדע חברים
למרות שאני לא בא בשנים.
כשביחד כמה רגשות מתאגדים
מה נוצר לבסוף, בסוף הסופים.

הנה: ציפייה, כציפור מעופפת
ואולי, רק אולי, היא בכלל עפיפון;
ברוח הדווי, מדחי אל דחי,
מעופפת היא, ובסופה - חידלון.

הרי מה, אדונים, אפשר לצפות פה ממני?
עצלן-עצלנים עם קצת כישרון!
הנה ציפייה, ציפור מעופפת
וכנראה, כנראה היא בכלל כישלון.

אז אספר לכם, אחרי פתיחה מתנפנפת,
פרלוד או אולי אוברטורה,
מה קרה, כן - קרה, אדונים
יום אחד בשיעור עם הטובה:

אמרתי כבר, ואומר עוד אומר
שאני מלך העצלנים הגדול.
איני מתאמן, גם לא מנגן
כי לי כישרון - זה הכול.

אך יוצא, וגיליתי זאת על בשרי
שכך אני רק מזיק לעצמי;
לא משנה כמה כישרון והכול
לא משנה כמה גדול -

צריך להתאמן ולהתאמן גם צריך
אם תתאמן אותך המורה יעריך;
אך אם לא תתאמן, כמוני - הדיוט
מול מורך בסוף לא תרצה גם להיות.

הרי אין זה נעים, לבטח-לבטח
לעמוד מול עין בוערת,
עין שפעם אותך העריכה
ממך היא ציפתה קצת אחרת.

אז הנה אמרתי, ואומר גם אומר
שאין לצפות מהיום עד מחר.
כי בעין-המורה שאותך אהבה
נמצאת להבה - ושמה אכזבה.