את המוזה שלי פגשתי לראשונה בים. הייתי בת 15 בערך, והלכתי לים
כדי לברוח מהכל, מהמחשבות ומהפחדים. הים תמיד הרגיע אותי. זה
היה יום סתווי ונעים, רוח קלילה ליטפה את פניי, ואני ישבתי על
המזח והסתכלתי על הגלים, שקועה בסוג של מדיטציה, מדמיינת איך
הגלים הקוצפים שנרגעים לאט לאט ונשברים על החוף הם המחשבות
שלי. מדמיינת איך אני נרגעת לאט לאט ומפסיקה לחשוב, רק בוהה
ומתרכזת בצבעים ובצורות, בריח המלוח שנישא באוויר.
ואז, מאמצע שום מקום, היא ניגשה אליי. היא הייתה חיוורת, אישה
כבת 30, אך אפופה במעין הילה של רגיעה ושלווה, זוהרת, בעלת
בוהק פנימי שכזה. היא חייכה אליי, והחיוך שלה הרגיע אותי וגרם
לי להיזכר בריח של הגשם הראשון, בתחושת הדשא העוקץ בגב בנעימות
בעת שכיבה באחו ירוק רחב-ידיים, בטעם של גלידה קרירה ביום חם,
בציוץ ציפורים ובמראה שקיעות מדהימות.
עצמתי את עיניי, שואפת לתוכי את כל התחושות, חייכתי ופקחתי
אותן שוב. האישה נעלמה, אבל אני הייתי מלאת מרץ. קמתי ממקומי
וחזרתי הביתה, במוחי מתרוצצים עשרות רעיונות חדשים, ואת כולם
רציתי לנסות באותו הרגע. הימים שבאו לאחר מכן היו ימים טובים,
ימים של עשייה. פרוייקט יפהפה לשיעור אומנות, סיפורים חדשים,
והצלחה בכל קטע שניגנתי.

התחושות האלה באו וחלפו, לפי מצב הרוח. לפעמים המוזה שלי חזרה
אליי, בדמות פרפר ביום אביבי, חתול מנמנם בשמש, עץ מיוחד או
סתם ריח של משהו אהוב ומוכר, טעם שהזכיר נשכחות, מוסיקה נעימה
או אפילו סתם חיוך חולף. ובכל פעם שהמוזה ביקרה אותי, נתקפתי
בפרץ של חדווה ויצירה, וכשזה חלף - תחושת הדכדוך הגיעה, 'דאון'
שכזה. כמו סמים.

חלפו שנים. המוזה שלי ביקרה אותי לעיתים רחוקות יותר ויותר.
תחושת הדכדוך תפסה חלק נכבד יותר מזמני. התגייסתי. חוויתי
טראומות חדשות. רוב היצירה שלי הגיעה ממקום של כאב ופורקן,
המוזה כבר לא הייתה חלק מהעניין. הניצוץ כבה.

ואז, בדיוק כשהתחלתי להתייאש, המוזה שלי החליטה לחזור.
היא הגיעה אליי ביום חופש, בצהרי היום. הייתי לבד בבית, בחדר
ריק מרהיטים מלבד מיטה ושולחן נמוך. ישבתי על השטיח ואכלתי
ארוחת בוקר מאוחרת, ראיתי טלוויזיה. וכשסיימתי לאכול, פתאום
חשתי את העקצוץ המוכר הזה בקצות האצבעות. התחושה של החופש
הציפה אותי. החדר נראה לי פתאום גדול ומרווח, ולא צפוף ומחניק.
השקט סבב אותי ועטף אותי ברכות. רוח נעימה נכנסה מהחלון ופרעה
את שיערי. האוויר היה חמים, וכל מה שרציתי היה לנגן.
אז לקחתי את הגיטרה שלא נגעתי בה כבר חודשים, התיישבתי והתחלתי
לפרוט על המיתרים. ועם כל צליל שבקע ממנה, הרגשתי איך אני
חוזרת לחיים, איך כל צליל מדויק נכנס ישר ללב שלי, ומסיר את
שכבת האפרוריות שדבקה בו, צובע אותו מחדש בצבעים ססגוניים.
ניגנתי וניגנתי, והמוזה לא זנחה אותי. והנה אני כאן, עם שטף של
מילים שפורצות ממני, עם קפה טעים ומעורר, עם עפרונות ציור
מפוזרים מאחוריי, ביחד עם גיליונות נייר ועשרות רעיונות חדשים
שרק מחכים להתממש.
ותחושת ההקלה הזאת... תחושת החופש המוחלט, הרגיעה והשלווה
שנחתו עליי...

המוזה שלי חזרה.