תמר קניג / שמשון |
חפון בכף ידי.
עיניך עצומות.
שפתיך המלאות
פשוקות בעין תוגה של חטא.
אהבתנו
הניגרת על חזך כזיעה,
ועז כמוך -
ויהיר,
ופרא,
מתוק כעת מדבש.
עוד מפעם בי
זיכרון צחוקך המצטלצל
ילדי, ושלוח רסן,
אצבעותיך
הלופתות שדיי,
וירכיי,
מילותיך
הלופתות ליבי.
ברגעים כאלה יש בי חשק
לטלטל קורות הבית -
נו, שכבר תמות נפשי,
שכבר תמות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|