צרור תלתליך
חפון בכף ידי.
עיניך עצומות.
שפתיך המלאות
פשוקות בעין תוגה של חטא.
אהבתנו
הניגרת על חזך כזיעה,
ועז כמוך -
ויהיר,
ופרא,
מתוק כעת מדבש.

עוד מפעם בי
זיכרון צחוקך המצטלצל
ילדי, ושלוח רסן,
אצבעותיך
הלופתות שדיי,
וירכיי,
מילותיך
הלופתות ליבי.

ברגעים כאלה יש בי חשק
לטלטל קורות הבית -
נו, שכבר תמות נפשי,
שכבר תמות.