הוא היה מהאנשים שתמיד דיברו. לא הייתה שנייה אחת של שתיקה
בשיחות אתו. הוא היה אדם שמח. תמיד היה לו חיוך על הפנים. כולם
אהבו אותו. הוא היה אופטימי כזה ששיפר את מצב הרוח של כולם. אף
אחד לא יכול להיות עצוב לידו.

אבל הלילה הזה היה שונה. הוא שתק. ואף אחד לא הצליח לגרום לו
לדבר. הוא גם לא חייך. לא צחק. הוא התרחק מכולם. הוא גם היה
לבוש בשחור. הייתה לו נטייה לבוא בצבע שמתאים למצב רוח שלו.
הפעם הוא היה דיכאוני.

אף אחד עדיין לא יודע מה קרה. מה גרם לשינוי הזה שלו. למה
מאופטימי הוא נהיה פסימי, למה משמח הוא נהיה עצוב, למה מחיוך
יש עצב, למה מלבן נהיה שחור. למה מהבדרן הגדול מכולם נהיה אחד
שלא מדבר. שלא מתפקד. למה הוא כבר לא עצמו.

הוא כבר לא הצליח לישון בלילות. או שהוא לא הצליח להירדם או
שהיו לו סיוטים. כשהיה מתעורר מסיוט הוא היה מתעורר לאחד חדש.
המציאות.

הוא הרחיק את כולם ממנו. זה גם לא היה קשה. אף אחד לא רוצה
להיות חבר של אחד בדיכאון.
אפשר להגיד שהייתה לו ילדות לא כל כך שמחה אבל הוא אף פעם לא
נתן לשום דבר לדכא אותו. כנראה הוא נשבר.