[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








''סליחה, מה יש לך?''
אחד היתרונות הבולטים בלשעבד את חיי לאקדמיה (במיוחד במדעי
הרוח) הוא שלומדים הרבה על מהי ''כוחה של המילה'' וכיצד הגדרה
מילולית יכולה להפוך להתניה חברתית ומשם לסטיגמה. כבוגרת החוג
לחינוך הדהדו באוזניי, עד כדי דימום, אמירות כגון: ''אפקט
הפיגמליון'', ''תווית חברתית'' וכמובן ''Politically correct''
הישן והטוב. עם זאת, מזדמן לי מפעם לפעם להגיח החוצה מתוך בועת
האקדמיה ולבחון כיצד משתלבים כל ההיגדים הללו בישראל של
''אח'שלי'', ''סמוך עליי'', ''קומבינה'' וכיו''ב. מה שגיליתי
לתדהמתי הוא שגם בתוך מגדל השן וגם ברחוב ההומה צלצולי פלאפון,
אף אחד לא ממש יודע להתמודד עם הדרך שבה בוחר האינדיבידואל לא
רק להציג עצמו אלא גם להגדיר עצמו.
הדוגמה הפשוטה ביותר להבהיר את כוונתי היא פשוט לספר לכם קצת
על עצמי. אני בת 26, סטודנטית לתואר שני לספרות אנגלית, אני
אוהבת לצאת למועדונים, לרקוד ריקודי בטן פעמיים בשבוע, ואני
נכה. אני מתערבת אתכם שברגע זה חולפות בראשכם אחת משתי מחשבות:
או ''וואללה, כל הכבוד לה'' או ''נו, באמת... היא לא צריכה
לקרוא לעצמה נכה... זה מראה על דימוי עצמי נמוך''. אז זהו שממש
לא כל הכבוד לי, וכן, אני כן ממש נכה. יסלחו לי כל חסידי
ה-Politically correct אבל אין לי שום הסתייגות מההגדרה הזו.
לא ברור לי מדוע בכל פעם שאני בוחרת לתאר עצמי כנכה, אנשים (אם
הם מרצים באוניברסיטה או מוכרים בקיוסק) אומרים לי ישר:
''לא... למה? אף פעם אל תקראי לעצמך ככה...''
למה? הרי ''נכה'' בהגדרה הוא אדם עם לקות פיזית, וזה בדיוק מה
שאני, וזה לא אומר עליי שום דבר אחר. זה לא משקף לא את האופי
שלי ולא את האיכויות שלי, וזו בטח לא הדרך שבה אני מגדירה את
כל הווייתי. זה בסך הכל תיאור אובייקטיבי של מצב קיים. אז מדוע
המילה ''נכה'' כה מפחידה אנשים עד שהם הוקיעו אותה לחלוטין
והדביקו לה את תווית ה''לא Politically correct''?
אם ברגע שקראתם את התיאור שלי חלפה בראשכם המחשבה ''מסכנה, יש
לה בעיות ...'' אתם ודאי חלק גאה מהרחוב הישראלי (ממש כמוני).
אז נכון שבתוך עמי אני חיה, אבל מסתבר שעמי מאוד אוהב להזכיר
לי את זה בכל פעם שאני עושה מעשה גבורה מהולל כגון ללכת
למועדון עם חברים, או להתעמל בחדר כושר.
זכורים לי אינספור פעמים שעברתי ברחוב עם קביים וגבס, ובמרחק
שבין הבית למכולת עצרתי לפחות ארבע או חמש פעמים בכדי להסביר
לסקרנים שרק עברתי ניתוח. אבל אני מניחה שלסקרנות הישראלית כבר
כולנו רגילים, מה שעדיין מפתיע אותי הוא הפליאה של אנשים מעצם
נוכחותי בעולם, והבה אביא לפניכם כמה דוגמאות: לפני כמה שנים
נסעתי עם האקס שלי לאילת ובזמן שהוא צלל עם הדולפינים אני
החלטתי להתגלגל על הכיסא שלי ברחבת הקניון. לא עברו כמה דקות
ומאחת החנויות הגיח פרצוף מבולבל שקרא לי ובקול מובך והססני
שאל אותי: ''את תמיד ככה... כאילו... בכיסא גלגלים?'' הסברתי
לו שאני לא מרותקת לכיסא, שאני בעיקר נעזרת בקביים, ושאני
יושבת על הכיסא רק כשאני יוצאת לטיולים ארוכים. הוא מצדו נשף
בהנחת רווחה על שאוששתי את התיאוריה שלו והכריז בגאווה
''זהו... ראיתי עלייך שאת לא ממש נכה''.
לא ממש נכה??? אז מה זה ממש נכה??? יש לי אחוזים, יש לי תעודה
מביטוח לאומי, ואפילו תו חנייה, אז למה הוא התכוון? כיצד אפוא
נראה ''ממש נכה''? ובכן, ייתכן שאני לא תואמת את הדימוי שיש
לרוב האנשים של מישהו נכה, דבר שלמדתי להבין לעומק בשנים
האחרונות לאחר שנפרדתי מאותו חבר וניסיתי לחיות את חייה של
סטודנטית רווקה בעיר הגדולה.
כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת לרקוד, ועוד יותר - לפלרטט.
פילוסופיית החיים שלי בעניין זה היא די פשוטה, אם אי אפשר
לרקוד ולפלרטט בלי קביים אז עושים את זה עם, מה שמעורר תגובות
משעשעות במיוחד בקרב פוקדי הפאבים ומועדוני הלילה. ומקרה שהיה
כך היה. לפני כשנתיים הגעתי עם חברה למועדון בתל-אביב שבו עובד
אחד מחבריי הטובים שתמיד דואג שיהיה לי כיסא לשבת עליו, שאף
אחד לא ידחוף אותי, והכי חשוב שיהיה לי רמקול לעלות עליו על
הברכיים כשאני רוצה לרקוד. אז הנחתי את הקביים בצד הרמקול
ונעמדתי עליו על ברכיי והתחלתי לרקוד. בעודי רוקדת, אני מבחינה
בבחור נחמד שבוהה בי מעברו השני של האולם. ''נחמד'', החמאתי
לעצמי וחיכיתי לראות מתי הוא יתקרב. כשסוף-סוף ראיתי אותו
מתקרב הבחנתי שהוא ממלמל משהו בין שפתיו. ''יופי'', חשבתי,
''עכשיו הוא ינסה להקסים אותי עם איזה משפט פתיחה אינפנטילי
שהוא בטח שינן בשעה האחרונה'', ובכל זאת החלטתי להיות נחמדה
ולא לערער למסכן את בטחונו העצמי. אך מי היה מאמין כי בעודו
מחייך חיוך שרמנטי ומזמין ייפלט מפיו המשפט ''תגידי, מה זה
הריקודים האלו על הברכיים מה את נכה?''
במחשבה לאחור הייתי צריכה להיות יותר עדינה עם האומלל אך באותו
הרגע התאגדו כל דחפי הסרקזם שבי וכל מה שיכולתי לעשות הוא
להביט ישר בעיניו, לומר בפשטות ''כן'' ולהצביע על הקביים שהיו
שעונים על הקיר. אוכל לומר בכנות שנכמרו רחמיי על הבחור המפוחד
שהחליף צבעים מול עיניי - לבן, ירוק, ואפילו גוון חולני של
אפרפר, חיבק אותי, איחל לי בריאות ונמלט מטווח ראייתי.
לא חלף שבוע מאותה סצינה הזויה, ושוב ניגש אליי בחור נחמד,
הפעם בקפיטריה של הפקולטה. כרגיל, ברגע שהתקרב ראיתי בעיניו את
אותו מבט תמוה, הרגשתי את ההססנות שבו, אך גם הוא העז ושאל
לבסוף ''סליחה, של מי הקביים פה?'' משעניתי לו שהם שלי הוא נעץ
בי את מבטו הנדהם וגמגם ''אה... לא... את לא נראית...'' גם
הפעם השתלטו עליי רוחות הציניות והעוקצנות כשחייכתי ועניתי
''כן, שכחתי את הראש השני שלי בבית''.
אוכל, אם כן, לומר בבטחה שאינני תואמת מבחינה חיצונית את
ההגדרה הרווחת של נכה, מה שמקשה לאין שיעור את ניסיונותיהם של
המוני בית ישראל לקטלג אותי. אבל אולי יש עוד קריטריונים? מה
בדבר התנהגות טיפוסית של נכה? גם כאן התחוור לי שלא רק שאינני
פועלת עפ''י הדפוסים הקלים לקליטה אלא שכל מה שמעבר לבינתנו
כבני אנוש, מעורר התפעלות אדירה.
לא פעם אחת הזדמן לי להיאבק בנתוני סביבה שלא הקלו על מצבי,
ונתון אחד כזה הוא הדלת הכבדה באחד מחדרי הסמינר שבהם למדתי,
ושאותה נאלצתי לדחוף בכל הכוח בכל פעם שרציתי לצאת.
ובכן, זה היה אחד מימי החורף של אמצע הסמסטר הראשון, מה שאומר
שבנוסף לתיק שלי גם לבשתי מעיל וצעיף. בסוף הסמינר ניגשתי לדלת
כשאני סוחבת את המעיל ואת התיק ונשענת על קביים, והתחלתי לנסות
לדחוף אותה כלפי חוץ, עד שלשמחתי הגיע מכר שלמד אתי ופתח לי את
הדלת. אחרי שאמרתי תודה, הוא בהה בי במבט מלא הערצה ואמר: ''את
יודעת, אני חושב שאת ממש גיבורה''. ציחקקתי ושוב סיננתי
''תודה'' מהירה, בזמן שחשבתי איך אני סוחבת את עצמי ואת שאר
המטען שלי לשיעור הבא שנמצא בבניין במרחק חצי קילומטר.
''לא...'' המשיך הבחור הנחמד בטון מרטיט לב, ''את ממש
גיבורה...'' (אני יכולה להישבע שראיתי נינוץ בזווית עינו).
אל תבינו אותי לא נכון, אני יכולה להיות זונה של מחמאות ממש
כמו כל אחד אחר, אבל באותו רגע הרגשתי כמו כלב ים בתצוגה ימית
שמוחאים לו כפיים בכל פעם שהוא תופס את הדג שזורקים לו, כאשר
כל מה שהוא בעצם מנסה לעשות זה להשיג בכל מחיר את ארוחת הבוקר
שלו. ''לא נראה לי'', עניתי בהתנצלות. אך הבחור המשיך לפאר את
ניסיונותיי לפתוח את הדלת כאילו הרגע פיצחתי את האטום, וחזר
''את ממש עושה מעשי גבורה''.
בעודי מחשבת כמה זמן נשאר לי להיגרר עם הקביים והתיק לשיעור
הבא, חשבתי על הדרך ההגיונית ביותר לנתח עבורו את הסיטואציה עד
שלבסוף עניתי: ''תודה, אבל גיבורים הם אלו שעושים את מה שהם לא
חייבים''.
הבחור חייך חצי חיוך בפה סגור והודה שהוא אף פעם לא חשב על זה
ככה. ואני המשכתי משם לכיוון המעלית תוך כדי שאני מריצה בראש
את המחמאות שקיבלתי ומרגישה די מבולבלת. הרי מי שלא פותח את
הדלת נשאר בפנים. לא?
אני מרגישה דחף עז להסביר שזה לא שאני לא מעריכה מחמאות. להפך,
הביטחון העצמי שלי זקוק אינספור פעמים לזריקת עידוד, שלא נאמר
מסיכת הנשמה. זה רק שקצת מוזר לי שבכל פעם שתופסים אותי מזיעה
על האופניים בחדר כושר (אוקיי... אז זה קורה הרבה פחות ממה
שהבטחתי לעצמי...), או שרואים אותי רוקדת עם חברים או אפילו
לומדת באוניברסיטה; תגובת ה-politically correct שאני זוכה לה
היא מסכת של שבחים והלל, שלצערי ניכר כי הם פשוט תחלופה מנומסת
יותר של שוק ובלבול. וכן, לפעמים אני מרגישה כמו כלב הים בקרקס
שמביט בקהל, פותח את פיו ואומר: ''תקשיבו חבר'ה, אני בסך הכל
עושה סלטות באוויר כדי שסוף סוף אזכה לאכול את ארוחת הבוקר
שלי, אז אם אתם מתעקשים לעשות מזה שואו ולמחוא לי כפיים, חכו
לפחות עד שאני אעשה משהו באמת מדהים''.
אני מניחה שכל מה שאני רוצה לומר הוא שבכל הנוגע ללחיות את חיי
עם קביים וכיסא גלגלים, אני עדיין מנסה להבין איך ללכת עם
ולהרגיש בלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פעם, כשהיה לנו
קר בחורף, היינו
מתכסים בשמיכה.

היום אנחנו
מתכסים בשאריות
הייאוש מן
הכתיבה.

(רוב תודות
לבמה)


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/7/07 12:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'יין מאן ג'ונס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה