על פי התחזית
בעוד כשבועיים
האקלים שלי יתייצב
והעצב ירפה את אחיזתו
בפרקי ידיי
(הוא אומר בטון יודע כל
כשהוא מביט לי במפה
הסינופטית הנפשית)

כשהפרפרים יפרמו מעורי הלבן
ויתעופפו מעימי
במשק כנפיים צבעוני
הצלקת תגליד
אם אזכור להקפיד
למרוח
פעמיים ביום
(היא אומרת לי בחיוך מדופלם
של אחות רחמנית)

גם את השיגעון
תותירי מאחור
בכלי נירוסטה מבריק
אשר יסומן בתווית
כפסולת רפואית
(אני אומרת לעצמי

בלי להעיז
להגיד)

כשדודה מאניה באה לבקר
היא לוקחת אותי
לדיזינגוף
אנחנו נכנסות
לכל חנויות הנעליים ברחוב
וקונות
("כשאמות"
אני לוחשת לה
"אני רוצה גל-עד עשוי נעליים
כמו בבלוקים במיידנק
כדי שכולם יזכרו לי
את הרגליים")

כשדודה מאניה באה לבקר
אנחנו קורעות העיר
אפילו אם העיר
אינה אלא
פרובינציה שאפתנית
גם אנחנו שואפות
ומחזיקות את האוויר
בריאות
ממלאות חזיות
ומתנשאות
מעל לעקבים
של תישעה סנטימטרים לפחות
עושות עיניים
מעל לשולחן
ומתחת לשולחן
עושות
(היא לוחשת אליי
"בלי סנטימנטים
ובלי רגשות")

כשדודה מאניה באה לבקר
היא גונבת אותי
ואני גונבת את החיים כמו שצריך
וגם כשאני לא גומרת
מהצלחת
לא בא שוטר
(אני לוחשת לה:
"את יודעת שאני נשרפת"
והיא מורחת את עורה הצעיר
בשמן קוקוס ריחני
ומשתזפת).