ברכיו הקטנות של שיימוס בערו ממאמץ. נדמה היה לו שהגבעה רק
הולכת וגובהת ככל שהוא מטפס ומתאמץ, והוא נאלץ למחות את הזיעה
שניגרה כבר מכל גופו כדי שלא תכסה גם את עיניו. הפיתוי לעצור
ולתת מנוחה לשריריו הדואבים היה גדול, אך שיימוס מנע מעצמו את
התענוג בידיעה שזה יהיה התענוג האחרון בחייו.
שעטות הסוסים נשמעו קרובות כל כך ושיימוס נעזר בעצים שהקיפו
אותו מכל צד, מטפס-רץ מעץ לעץ.  "למזלי," חשב," העצים פה
צפופים, זה יעכב אותם...", אבל השעטות לא נחלשו וריח זיעת
הסוסים החל ממלא את נחיריו. הסבך הלך והסתבך ככל שהגבעה
האמירה, ושיימוס החל מפלס דרכו בקושי רב דרך הצמחייה, ממש שוחה
דרך הענפים השורטים שחרטו על עורו סימנים וחבורות. כפות רגליו
של שיימוס צרבו ודאבו, היבלות שנוצרו מהמאמץ האדיר דיממו כולן
והמצב בתוך מגפיו היה משהו שהוא לא רצה להרהר בו- הוא היה בטוח
שאם יעצור כדי לבחון אותו, הייאוש שייתקף למראה כפות רגליו
בלבד, יהיה מספיק כדי להנחית את המכה הניצחת. לבסוף, הגיעה
הגבעה לשיאה. שיימוס כבר שמע היטב את צעקותיהם של בני האנוש
שבעקבותיו, וניסה להתעלם מהן.
ריח של עץ ושמן בוער נדף מלפידיהם, ריח של לינץ' מתקרב. שיימוס
הבחין כי עוד רגע יחל השיפוע ההפוך. הצמחייה עבתה, הקשתה אף
יותר על ההתקדמות...
היה נדמה לו שהצמחייה ממש פלטה אותו מקרבה. הוא נפל מהשיח
היישר למדרון החד והחל מתגלגל בפראות, נחבט באיבריו מאבנים
ושיחים קוצניים.
עוד חבטה, עוד שריטה ולפתע מגע קר כקרח של מים. שיימוס איבד את
ההכרה.

כשהתעורר, הרגיש שיימוס את החום הנעים של האש לצדו. הוא היה
מוקף שמיכות צמר נעימות וריח הבשר המתבשל כבר התגנב לנחיריו.
הוא פקח בזהירות את עיניו וניסה לגשש בהן בעודן מתרגלות לחושך
לאיטן. הכאב שצרב אותו קודם לכן ברגליו נעלם כלא היה, שריריו
היו רפויים וכל גופו משוחרר ורגוע. לפתע הוא הבחין בדמות
מגודלת כורעת לא רחוק ממנו אל הסיר המתבשל על האש. עוד שניה
וראה גם את הסיף החגור למותניה של הדמות. הערות קפצה עליו
עכשיו בכל אונה וגופו נדרך. הוא החל מגשש בזהירות, מחפש את
הפגיון המוסתר במגפו- הרי את גרזנו האימתני נאלץ להשליך עוד
במהלך המרדף.
"לעזאזל!" חשב, כשגילה שגם הפגיון נעלם. הוא החל מסתובב, מחפש
משהו קשה לאחוז בו כשלפתע שמע את הקול העמוק ביותר ששמע בחייו,
"אין בזה צורך חביבי, אתה בטוח עכשיו".
הוא החזיר מבטו לכיוון הזר הגבוה וראה שהאיש הסתובב רק בפניה
קלה של גופו - רק במידה שיוכל לראות את זווית קצה פיו המחייך.
"מי אתה?" דרש שיימוס בעודו מנסה להשתחרר מהשמיכות שעטפו אותו,
"תחזיר לי את..." אבל נקטע מיד בתנועה חדה של האיש שסימן לו
לשתוק.
"אם תצעק ככה אנחנו שנינו חשובים כמתים, מוטב שנשאיר את
הדיבורים למאוחר יותר, כשתתאושש. בינתיים, אני מקווה שאתה
מעריך בשר כבש," הוסיף הזר עדיין בגבו לשיימוס. שיימוס לא
התכוון לשתוק. הוא הרגיש את הסכנה הולכת ומתגברת וגם תהה כיצד
מצפה האיש המוזר הזה להסתיר מדורה וקדרת בישול שכל כלב גישוש
מצוי יכול להריח ממרחק של כמה מאות מטרים.
שיימוס חיכה כמה דקות בשקט ואז החל מתיר את השמיכות ממנו. הוא
מצא מקל עבה מונח ליד המדורה והחל אומד את המרחק והעוצמה שבה
יזנק לכיוונו של האיש.
"קודם, אני צריך הסחת דעת קטנה," חשב והבחין בסוס שמולל את
העשב במרחק כמה צעדים מהמדורה. "אפילו לא קשור!" חשב לעצמו
וחייך חיוך קטן של שביעות רצון.
שיימוס זחל לכיוון המדורה לאיטו, מעיף מבטים זריזים לכיוון הזר
וכבר שם את ידו על המקל, כשלפתע שמע קולות דיבור רמים מתקרבים
והולכים. ריח הסכנה התגבר שוב ושיימוס חשב "בדיוק ההסחה שהייתי
זקוק לה." כפו הקטנה של שיימוס גיששה בחול ולבסוף סגרה על המקל
באחיזה איתנה. הקולות התגברו ושיימוס דרוך לפעולה, הרים את
ראשו לעבר הזר.
שיימוס ראה את הקדרה הרותחת ואדים מהבילים עולים ממנה. הוא ראה
את הסוס מרים כעת את ראשו, מחווה לקולות המתקרבים.
הוא לא ראה את הזר.

שיימוס, פניו צמודות לקרקע, הריח כעת את ריחה החריף של האדמה
הלחה מעורב בריח זיעתו של הזר.
מרותק היה לקרקע, מכוסה בגוף האדיר הזה, יד גדולה חותמת את
פיו.
הקולות היו כל כך קרובים כעת, עד שנדהם לגלות שהקבוצה חלפה על
פניהם כאילו לא היו קיימים. הסוס לא נראה כעת בשום מקום וגם
המדורה והקדרה נעלמו- כך, בהרף עין.
עברו להם דקות ארוכות ומשקלו של הזר הכביד כבר על גבו התשוש של
שיימוס, כשלפתע נרפה בבת אחת כל הלחץ ומאחוריו הזדקף הגוף
המגודל. שיימוס התמתח בקפיצה לעמידה, מסתובב לעמדת זינוק מול
האיש הגדול. שיימוס הביט במעלה קומתו של הזר - אפילו לבן-אדם
היה הלה גבוה, שתי רגליים וחצי גובהו, שיער ארוך משתפל על
כתפיו החסונות, שריון עור עוטף במהודק את חזהו הרחב, מתחבר
למכנסי פלדה, או מתכת דומה. הסייף בלט לצדו ומאחורי גבו הציץ
מוט דק שהיה מושחל בין השריון לגב. למרבה התמיהה החזיר הזר מול
מבטו הזועף של שיימוס חיוך רחב שיניים ופרץ בצחוק מהדהד.
זעמו של שיימוס גאה בו, הוא ירק רקיקה על הקרקע ביניהם והחל
בצעדים מדודים להתקדם לעברו. הזר המשיך לחייך ופצה לבסוף את
פיו, "זה מספיק קטנצ'יק, אני לא אזיק לך. שמי..."
שיימוס צווח והסתער. חמישה צעדים המרחק, שבעה בצעדיו הקטנים של
שיימוס, ארבעה יצעד בהאצה בחמישי יקפוץ לאזור החלציים ויכוון
לדריכה על הקרסול. עוד צעד, לסתו של שיימוס ננעלה בהבעה
אימתנית, והוא זינק.
את הצעד הבא כבר ביצע באוויר. הרגליים הקטנות של שיימוס בעטו
אבל לא פגעו, הזר אחז אותו בשתי ידיו הגדולות ונתן לו להיתלות
באוויר, בועט ומתפתל באורח מטופש למדי.
שיימוס זעם. הוא רצה לנשוך את ראשו של האיש המגודל הזה ממקומו,
לבעוט אותו כמו כדור משחק לשאול וחזרה. האיש רק צחק בקול אדיר.

"אז כמו שכבר התחלתי לספר לך, אני עתניאל, נעים מאוד" כעת היה
שיימוס תלוי מידו האחת של האיש כשהיד השניה הייתה מושטת
ללחיצה. שיימוס ניסה עוד כמה טלטולים, והבין שמכאן אין לו
מוצא. "אני לא לוחץ ידיים לאנשים שתולים אותי," אמר וירק על
הקרקע במופגן. עתניאל הנמיך אותו בעדינות שהפתיעה במעט את
שיימוס, ורגליו עמדו בבטחה על הקרקע.
"תשמע," אמר עתניאל, "אני יודע שזו לא בדיוק התחלה ברגל ימין,
אבל ..."
"אבל מה? מי אתה חושב שאתה?"
"שמע, אני סך הכל רוצה בטובתך..."
"טובתי, הא? איפה הפגיון שלי?"
"איך קוראים לך קטנצ'יק?" חייך עתניאל.
"אני שיימוס, עכשיו תן את הפגיון!" דרש במופגן.
הפגיון הוצא מהחגורה של עתניאל ונזרק על הקרקע לצדו של שיימוס.
עתניאל התיישב על סלע ליד המדורה, שהופיעה שוב, כאילו משום
מקום, והורה בידו לשיימוס לשבת מולו. "מה לעזאזל קורה פה?" חשב
לעצמו שיימוס, אך מיצי הקיבה שלו שהתעוררה כעת לריחו של התבשיל
קראו לו להצטרף למדורה.
"שמע קטנצ'יק, אתה היית בחתיכת מצב ביש שם על הגבעה..." אמר
עתניאל בעודו בוחש את התבשיל בחיוך אך לפתע פסק מלדבר.
הפעם היה זה הוא שנתפס לא מוכן, "תזוז עוד תזוזה קטנה, ואני
מצייר לך חיוך שני," לחש שיימוס לאוזנו כשהפגיון מוצמד
לצווארו.
עתניאל לא הפסיק לחייך גם כעת ופנה אל שיימוס, "נו קטנצ'יק,
אולי מספיק כבר...." אבל שיימוס לא הרפה. "עוד פעם אחת אתה
קורא לי קטנצ'יק, וזה הסוף שלך. מה תכננת לעשות לי? אתה מין
סוחר עבדים מוזר כזה? "
עתניאל שמר על חיוכו, דבר שכבר הרתיח את דמו של שיימוס. "שתי
נקודות, שיימוס, עכשיו תירגע ותוריד את הפגיון."
"למה לי לעשות דבר כל כך מטופש?"
"נו, אתה לא חושב שאם הייתי רוצה לפגוע בך, כבר הייתי עושה זאת
כשהיית מחוסר הכרה? ולמה אתה חושב שהסתרתי אותך מהבריונים של
מקלארן?"
שיימוס הרהר בעניין בקצרה, ועוד קרקור מהבטן עזר לו להחליט.
"טוב בחור, כדאי מאוד שלא תקרא לי שוב קטנצ'יק! שמעת?"
"ואתה? לא תנסה יותר לצייר לי חיוכים שניים?" גיחך עתניאל
ממרחק בטחון כעת.
שיימוס נשבר וחייך גם הוא. "לעת עתה," חשב שיימוס, והתיישב על
הסלע מולו.

שיימוס סיים למצוץ את העצם האחרונה, ניגב את ידיו בדש המעיל
ופנה לעתניאל,  "אז ספר לי איך הגעת לכאן?" תבע.
"אני אמנם לא מכאן, אני מניח שהשם הסגיר אותי..." חייך
עתניאל.
"השם זה רק הקישוט שעל העוגה, שום דבר ממך לא מריח כמו מקומי,"
ענה לו שיימוס והתמתח במקומו- מחפש לעצמו תנוחה נוחה מול האש.
"אפשר לומר שאני מעין שליח, 'אחשדרפנים' קוראים לזה אצלנו."
"ובאיזו שליחות אתה, אם יותר לי לשאול?"
לראשונה מאז הביט שיימוס בפניו של עתניאל לא ראה את החיוך
המרוח לו מלחי אל לחי. עתניאל שמר על שתיקתו ורק בהה במדורה.
"אני מבין שלא מותר לשאול אם ככה?"
עתניאל הפסיק את הבהייה במדורה וחזר להביט בשיימוס, "תראה, אני
מצטער, אבל לעת עתה השליחות היא סודית, אם כי אומר לך שהיא
קשורה לאמונה שלי. אני מציון, ירושלים אם לדייק, ואתה בוודאי
תוהה איך הכל נעלם כשהבריונים הגיעו?"
שיימוס חייך, "כן , זה באמת היה די מוזר"
"ובכן, אמנם אני רק בהכשרה כעת, אבל זו אחת מהיכולות של
הכוהנים שלנו, שמוענקות לנו על ידי אלוהינו."
"אה! תפסיק לקשקש... כל בני האנוש אותו דבר, אל ככה ואל ככה.
מבלבלים את המוח! הנה תראה אותנו הגמדים יש לנו 5 דברים חשובים
בחיים: עבודה קשה, שיכר חזק וזהב."
"לא שכחת משהו?" חייך שוב עתניאל.
"למה אתה מתכוון?"
"אמרת 5 דברים, וציינת רק 3..."
"אה! כמובן, שכחתי עוד זהב, הרבה מאוד זהב...." צחק שיימוס בפה
מלא. עתניאל הצטרף אליו והסוס נחרד לשמע הרעמות שהשניים
הפיקו.
"אז מה אתם עושים כדי לבלות?" שאל שיימוס את עתניאל אחרי
שנרגעו.
"הו, יש לנו חגים נפלאים חביבי, וכמובן שהבחורות שלנו הכי יפות
בעולם!"
"באמת?!" נחר שיימוס בבוז, "אני מוכן להתערב שלאף אחת מהן אין
זקן!"
"זקן?!" כעת עתניאל חייך בזלזול.
"כן! זקן ארוך ונפלא, אדום כמו אש! זקן רך וצמרירי, זקן שאפשר
ללטף בחורף קר כשאתה מתכרבל במחילה שלך עם זוגתך!"
"אלה מילים יפות ידידי, גם אם מוזרות," צחק האיש הגדול, ושלף
מכיסו כלי מתכת מוזר, "אבל תן לי לספר לך על יופיין של בנות
ישראל!".
שיימוס הביט מרותק, כאשר הכניס עתניאל את הכלי לפיו. מספר
נשיפות והכלי החל להפיק מוזיקה ערבה לאוזן. שיימוס עצר אותו
לפתע "מה זה הכלי הזה? מעולם לא פגשתי בכלי כזה..."
"זוהי 'מפוחית', כלי נפלא למוזיקאי נודד, גם אם הוא רק חובב.
אבל תן לי לשיר את השיר..."
"חכה רגע," עצר אותו שיימוס, "אני מעדיף איזה שיר קצת יותר
עצוב אם לא אכפת לך."
עתניאל הביט בו לשניה ואז שאל, "אולי תספר לי קודם מה קרה
לך?"
"הכפר שלי..." אמר שיימוס ולא יסף. הדכדוך השתלט על השניים
ועתניאל החליק את המפוחית לפיו. הפעם המנגינה הייתה עצובה-
חמצמצה שכזו, ואחרי כדקה של המהומים הוציא את המפוחית מפיו
והחל לשיר בקול הבריטון שלו :

"קריר הוא הליל היורד על הארץ                        
חתולי הבר יללו ללבנה                                    
שירו בעצב, ברוך לבב אין-קץ                            
את השיר על מרים, האסופית הקטנה                  

הולכת הייתה ברחובות האפורים
מתוך דוכן עץ מוכרת ספרים
"ספרים בשני גרוש! יד שניה מצב טוב!"
נודדת, צווחת לכל עובר ברחוב

ויום חורף מר אחד התכווצה תחת משקוף
בבית התמחוי בפניה לרחוב
אך לחם לא בא לפיה שלושה ימים
והגשם ירד, ברחוב זרמו נחלים
דילגה הנערונת משלולית לבצבצת
רועדת הייתה, רטובה עד העצם
כך דשדשה את הרחובות ללא שפר
ואין איש ברחוב לקנות איזה ספר

ירד לו הערב על נערתנו הטובה
הגיעה לבסוף לפינה רטובה
בבית נטוש ושבור בקצה רחוב
שם שמעה רעש בכי עולה מקרוב

ניגשה וחיפשה את הילד הבוכה
ומצאה על הרצפה, זרוק תינוק לא מכוסה
הילדון רועד, בוכה במלוא ריאותיו
נכמרו רחמיה למראה צרותיו

מיד הפילה העגלה על רצפת החדרון
הציתה מדורה קטנה וחיבקה הילדון
כך נרדמו השניים בתוך שלולית עגומה
למחרת נמצאו כך שרועים בדממה

ואומרים שעד היום ברחובות עיר דוד
בליל חורף קר, כשהכל רטוב מסביב
אם תקשיבו היטב לרוח הנושבת

תשמעו בוודאי מין לחש חלוש:
'ספרים רבותיי! ספרים בשתי גרוש!'"

עתניאל הניח את המפוחית ומחה קלות את לחיו. שיימוס ניסה לבלוע
את הגוש שנתקע בגרונו והתקשה להסתיר את העצבות העמוקה.
השניים הסתובבו כל אחד לצד שלו ונרדמו

שיימוס התעורר מרעש ניפוץ הענף. המדורה כבר כבתה והחושך היה
כבד. הוא זחל לאט לכיוונו של עתניאל ודחק בו בעדינות בצד גופו.
עתניאל התעורר מיד והביט בדאגה לכיוון שאליו החווה שיימוס
בראשו. שיימוס לחש, "תגיד אולי יש לך משהו יותר גדול..."
והחווה לעבר הפגיון.
עתניאל הניד בראשו לשלילה, והשניים החלו זוחלים לכיוון הרעש.
שיימוס שלף את הפגיון ועתניאל הוציא לאט את הסיף מנדנו.
כעת, כבר ניתן היה לחוש בריח חזק של זיעה - זיעה ודם.
לפתע נשמע צליל השליפה החד של החרבות ולתוך מעגל המדורה הכבויה
זינקו שלושה יצורים מגודלים, שלא בזבזו שניה וזינקו לעברם.
עתניאל ושיימוס נעמדו גב אל גב, והקרב החל. השלושה התנפלו בזעם
אדיר, ועתניאל נאלץ להדוף אותם בעצמו - פגיונו של שיימוס היה
קצר מכדי לחדור את המרחק שיצרו החרבות.
עתניאל הדף עוד מכה, ועוד מכה אך לפתע בעט אחד מהם אבן לעברו
של שיימוס ועילף את הגמד. עתניאל מעד על הגוף הקטן וכמעט
שהשתטח על הרצפה.
אחד מהשלושה- פניו בגוון ירוק מחליא, ניסה את כוחו בנשיכה
לעקבו של שיימוס, וטעם מנחת מגפו של עתניאל. השלושה החלו
מקיפים במעגל את עתניאל נוהמים ומצמצמים את הפער. עתניאל דחף
את גופו לצלילה והתגלגל בזריזות מחוץ למעגל, אך שוסף באחד
הלהבים שהספיק עוד לרדת עליו לפני היציאה מכלל הסכנה.
שיימוס נותר שרוע כך על הקרקע כששלושת היצורים החליטו להתמקד
בעתניאל שעוד עמד, מדמם כעת מירכו. אותו ירוק ליקק כעת את
שפתיו, והם הלכו וסגרו על עתניאל.
"טוב, הגיע הזמן לצעדים נואשים," חשב עתניאל ואמד את גובהם של
היצורים המוזרים. "רגל וחצי בממוצע, הממ..." חשב, והחל צועד
בסיכול רגליים לאחור, מודד כל צעד ותנועה. היצורים עקבו אחריו
, פולטים יללות קטנות ונהמות זועמות כשלפתע זינק אחד מהם
לרגליו של עתניאל.
מיד הצטרפו השנים בשיסופים אימתניים. עתניאל הצליח במידת מה
להדוף את השיסופים אך ההתקפה הנואשת של היצור לרגליו, חתכה את
רגלו השמאלית הפעם, והוציאה אותו משיווי משקל. למרות זאת הצליח
עתניאל לבעוט ביצור בעיטה במפרקת שהרדימה אותו לעד.
הקרב הפך כעת לסופה של דם וחרבות כששני היצורים תקפו בזעם מר
משל היו רוצים לנקום את מות חברם. עתניאל הדפם בכל כוחו אך
נאלץ לסגת פעם אחר פעם מפאת הצליעה המגבילה.
החרבות ירדו ותרוממו, מצלצלות בעוצמה. הזיעה ניגרה מפניו של
עתניאל, והחיוכים הזדוניים על פניהם של שני היצורים הלכו
והתרחבו.
לפתע התחלף החיוך של אחד מהם למבט פליאה פעור פה. השני כבר נפל
ללא ראשו שהתגלגל על הקרקע. "אה... גובלינים מסריחים! תמיד
נחמד להרוג איזה גובלין לפני השינה," פלט שיימוס שהתגלה מאחורי
הגופות המתמוטטות, מחזיק בחרבו של הגובלין המת.
עתניאל הצליח להגניב חיוך מיוסר נוסף, לפני שאיבד את ההכרה.

למחרת בבוקר התעורר עתניאל כשרגליו חבושות כהלכה. ריח ארוחת
הבוקר היה באוויר והפעם היה זה הגמד אמון על הקדרה.
"מוכן לאיזה ארנבת חמימה?" חייך שיימוס לעברו.
לאחר ארוחת הבוקר פנה עתניאל לשיימוס, "שמע חביבי, הצלת אותי
אתמול," אמר בפנים רציניים.
"נו, זה היה שום דבר, אתה יודע, קצת ספורט..." גמגם שיימוס
במבוכה.
"שמע, אם אתה לא ממהר לאן שהוא, אולי תצטרף אליי? במצבי הנוכחי
יהיה לי קשה להשלים לבדי את המשימה."
"אהא! המשימה הסודית! ובכן, האמת היא שאין לי לאן למהר, אז
שפוך את לבך ונראה מה אפשר לעשות," אמר שיימוס וחייך.
"טוב, זה התחיל בירושלים. לפני חודש התחולל מרד בשורות הכהונה
הגבוהה והיה ניסיון לרצוח את הכוהן הגדול. הניסיון נכשל אבל
במהומה שנוצרה במקדש, נעלם פריט יקר ערך מארון הקודש- מעין
פריט טקסי שהכוהן שלנו לובש, שעליו משובצות אבני חושן- שתים
עשרה אבנים. ניסינו לערוך מרדף וחקירה ואמנם הצלחנו למצוא את
האבנט אבל הייתה חסרה בו אבן אחת. הכוהן הגדול שלח שנים עשר
שליחים לחפש אחר האבן בכל כיווני השמים. בימים אלה מתפללים
בירושלים להצלחת מסעותינו."
"יש לכם מושג מסוים אחרי מי אתם מחפשים?"
עתניאל הרהר כמה שניות בעניין והשיב  "אני מנסה כיוון אפשרי
למערות השחורות של הניגן."
שיימוס חייך והוסיף "בחרת לך מטרה מעניינת, אני איתך..."
"מה אתה יודע על מערות הניגן?" תהה עתניאל.
"מערות הניגן הם ביתם של נחשי הצורף האדירים."
"כן, זו עובדה ידועה..."
"כן, אבל מה שלא כולם יודעים, זה שביחד עם נחשי הצורף האדירים,
גרים בשכנות נחמדה שבט של גובלינים מסריחים, שאני אישית אשמח
לפגוש בפינה אפלה - אם מישהו במערות האלה גנב לך את האבן אלה
בוודאי לא הנחשים הארורים..." חייך שיימוס.
"אז נצא היום לדרך?" שאל עתניאל.
"אני מציע שנרפא אותך קודם, ואולי נשיג לי איזה גרזן קרב טוב"
חייך בשביעות רצון.

"...עכשיו אני מבין..." פלט עתניאל  בלחישה כשנכנסו מן המחילה
לתוך המערה הראשית. קירות המערה מכוסים היו בעטלפים מגודלים,
שחורים כעין החושך. שיימוס הנהן והשניים התקדמו לאיטם למרכז
החלל, נזהרים בצעדיהם. על סלע גדול, חלק ושטוח בחלקו העליון
ניצב שק עור חום, חתום בחבל. שיימוס רחרח את האוויר- משהו היה
חשוד בעיניו והוא סובב את מבטו לבחון את הסביבה במערה.
עתניאל התקדם לשק והחל מתיר את החבל. תכונה מסוימת הורגשה
מכיוון התקרה, והעטלפים החלו משמעים המיות שהלכו והתגברו.
החבל נפתח, והשק השתפל. אור אדיר שטף את המערה, שהתמלאה ברעש
אדיר של מאות העטלפים שהתעופפו מהתקרה. שיימוס השתטח על הקרקע
ראשו בין ידיו, נמלט מהתקפתם של העטלפים. הרעש האדיר שכח לבסוף
והוא הרים את ראשו.
הסלע והשק עמדו במרכז המערה. האור כבר לא היה שם.
למעשה, שיימוס היה שם לגמרי לבד.